יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

שופן, מלפנים ומאחור, ולמעלה משורת הדין..

לאטלס, חובב מוזיקה קלאסית שכמותו, עשרות ביצועים שונים של יצירותיו לפסנתר של פרדריק שופן, ואין הוא נוהג לדוש בהן יתר על המידה (יש לו כבר ההעדפות הברורות שלו, הלייקס והדיסלייקס, אם תרצו) אלא אם כן מדובר בביצועים 'טובים' במיוחד, או לעיתים 'גרועים' באופן יוצא דופן..


עם זאת, לאחרונה 'נפלו' לידיו שני אלבומים חדשים המביאים מיצירות שופן, שניהם שונים בתכלית, ואף אם שניהם אולי אינם 'מצויינים' או חלילה 'גרועים', מעניין יהיה להשוות ביניהם, אם כלל ניתן הדבר, או לפחות להציגם בפני קוראי הבלוג, למען יקראו ויראו, כנאמר בכתובים..


הדיסק הראשון, שיצא בהוצאת "MIRARE" הצרפתית, מביא מבחר מן המזורקות של שופן, בביצועו של עידו בר-שיפסנתרן צעיר (כבן 33) המנהל קריירת סולו לצד נגינה עניפה עם הרכבים קאמריים שונים.


האלבום מוקדש למורתו של בר-שי, הפסנתרנית פנינה זלצמן, מעמודי התווך של לימודי הפסנתר בארץ בשנים האחרונות (זלצמן ז"ל העידה על בר-שי בריאיון שנתנה למעריב: "הוא נולד עם מזורקות בבטן".) 


ואכן, לא רק לבר-שי יש את המזורקות בבטן. גם לשופן היה אותן. שכן, "המזורקות הן שופן בהוויתו". ועל כן יראת הכבוד ומשנה הזהירות שיש לנקוט בהן כשניגשים ליצירות אלו, שאף שהן מתאפיינות לעיתים בקלילות ובפזיזות (אחרי הכל, זהו 'רק' ריקוד פולני לאומי עליז וקליל במקצב משולש, מיניאטורות מוזיקליות חביבות) - המזורקות של שופן, כמו כל יצירותיו לפסנתר, הן גם פנינים של ממש. 


המזורקות של שופן בביצוע בר-שי אמנם זוכות ליחס המגיע להן: כל אחת ואחת מנוגנת באופן מיוחד ופרטני, חלקן קצביות ומרהיבות, חלקן קופצניות וכעוסות מידי לטעמו של האטלס. יש בביצועיו של בר-שי מן התזזיתי והלא-רגוע, הקוצני והעצבני לפרקים. נדמה שנגינתו לא אחידה מבחינת האינטרפרטציות המגוונות מידי והמזורקות הופכות אט-אט לערב-רב של צלילים, בליל צורמני שמאיים להפוך את המנגינות על פיהן ולהחריבן. 


הדיסק השני מביא מבחר מן הוואלסים של שופן, לצד הואלסים הסנטימנטאליים של מוריס ראוול, בביצועו של נגן הפסנתר האמריקאי (ממוצא קרואטי), סטפן קובסביץ'.


קובסביץ' עושה קריירה קלאסית מאז 1967, כנגן פסנתר וכמנצח, על כן ניתן לצפות ממנו ל'הבנה' מעמיקה יותר והתנהלות זהירה יותר עם החומרים שהוא לוקח לידיו.


ואכן, הואלסים של שופן בנגינתו הם 'זהירים' יותר, מכובדים יותר (במובן של ה'רצינות' בה הוא מנגן אותן, מבלי לקחת לידיו חירויות לא-לו). 


גם הואלסים הסנטימנטאליים של רוול בנגינתו מבוצעים היטב, אם כי חבל שעורכי האלבום לא הגדילו ועשו ו'ערבבו' את הואלסים של שופן באלו של ראוול, כפי שעשו עורכי אלבום הפרלודים בנגינתו של אולי מוסטונן, כשעירבבו ללא כל עכבות או רגשות אשם בין הפרלודים ופוגות של באך (מתוך 'הפסנתר המושווה') ובין אלו של המלחין הרוסי (ויש שהיו מוסיפים 'הסובייטי', טוב נו, בעל כורחו..) דימיטרי שוסטוקוביץ.


ובכן, מה המסקנה? נדרשת מעט תעוזה.


אפילו כשניגשים למלחין כה קלאסי, כה סנטימנטאלי כמו שופן. אך אל תגזימו! פוגורליץ' מצליח לנגן את שופן בברוטליות ובעדינות בו בזמן. הוא פורע בתויו בה בעת שהוא מלטף את האוקטבות שהמלחין הפולני רשם לפני למעלה ממאה וחמישים שנים. 


ולסיום, מילה חיובית (יותר) על פסנתרן נוסף. 


הזדמן לי להאזין לאלבום נוסף לאחרונה, מבחר פולקות של המלחין הצ'כי בדריך סמטנה, בנגינתו של הפסנתרן הנפלא (ממוצא הונגרי) אנדראס שיף, שמאחוריו רפרטואר מרשים של הקלטות מבטהובן, שוברט, היידן, שומן, שופן וכמובן באך (הפסנתר המושווה שלו מאט יבשושי, אבל 'עושה את העבודה'.)


סמטנה עצמו (1824-1884) הוא מלחין קצת פחות מוכר לבני זמנוו. הוא וודאי שלא זכה להצלחה של 'אחיו' המזרח אירופאיים פרדריק שופן הפולני, פרנץ ליסט או בלה בארטוק ההונגריים. 


הפולקות של סמטנה (כמו הואלסים והמזורקות של שופן, מדובר במקור בריקוד עממי שעבר קלאסיציזציה) הן חינניות וקופצניות, והן מזכירות, במשחקיותן ובציוריותן, הן את היצירות-בנושא-עממי של שופן. 



שלושת האלבומים שסקרתי פה בקצרה מומלצים בהחלט.


האזינו להם בעצמכם והיו אתם השופטים.

2 תגובות:

  1. Oh, Mr. Fawlty, I love Chopin!

    וברצינות, אטלס, הידע שלך, והיכולת שלך לנסח במילים דקויות של נגינה, שלא לדבר על הטעם המשובח - הריני להסיר בפניך כובע רחב-תיתורה במיוחד.
    :)

    השבמחק
  2. חן חן, מאזינים יקרים (שוב אנו מדברים בלשון רבים).
    שמחנו לשמח אתכם לעת החג, וננסה להנעים את זמנכם
    בעתיד הקרוב. הישארו עימנו, הפתעות רבות בהמשך..

    השבמחק