יום שני, 13 בדצמבר 2010

מוזיקה משונה

יותר ויותר ספרים מתורגמים רואים אור בארץ מידי שנה.


למעשה, מרוב המבחר, האיכותי ברובו, קשה להחליט למה להעניק את המעות והזמן. רוב התרגומים מובאים מן האנגלית, כמובן, ואח"כ מצרפתית ומגרמנית.


הוצאת כרמל עושה זה זמן מה לכבוד הספרות הספרדית והפורטוגזית (או במילים אחרות, הלטינו-אמריקנית) ומביאה תחת הסדרה 'אלדורדו', לעיתים קרובות לראשונה בעברית, מיצירותיהם של סופרים דרום אמריקאיים עכשוויים.


את הסדרה עורכים ינון קחטן (עורך התרגומים), ואוריאל קון (עורך הסדרה, שגם עורך בהוצאת כתר את הסדרה 'ליברו' שגם היא מוקדשת לתרגום ספרות ספרדית ודרום-אמריקאית. עד כה ראו בסדרה תשעה כותרים: 'כך הפכתי לנזירה', 'המדונה של הרוצחים', 'יופיו של העולם', 'החקירה', 'האלמנות של ימי חמישי', 'בורדינג הום', 'הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון', 'מחברות הפרידה', 'אלף ואחת מיתות').


מבחינת ההשקעה וההתמדה, מדובר במלאכת מחשבת: הספרים כולם מעוצבים בהתאמה בשחור ולבן, מה שיוצר אחידות ביניהם ומשווה לסדרה אופי ייחודי משלה. כך צריך להוציא לאור סדרה, ראו ולמדו.


בסדרת 'אלדורדו' מיועדים לראות אור כ13 כותרים. עד כה ראו אור שישה ('ארמדילים-תמונות מקרב תת-קרקעי' מאת רודולפו פוגוויל, 'שתי נובלות:מכון יופי ודמקה סינית' מאת מריו בייטין, 'לקרוא ולכתוב' מאת אריאל ברמני, 'סאמה' מאת אנתוניו די בנדטו, 'טרילוגיה בלתי רצונית;המקום, העיר, פריז' מאת מריו לבררו, 'הבן החורג' מאת חוסה חואן סאר ו'פטה-מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי מאת הרנן ריברה לטלייר.) הישג יפה לעבודה שארכה עד כה שנתיים. 


לגבי התוצאה, אוכל להעיד רק על הכותר האחרון שראה אור בסדרה, פטה־מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי, מאת הרנן ריברה לטלייר (מספרדית: יורם מלצר).


העלילה נפתחת באיזכור טביעתה של ספינה שהובילה חמש מאות בני אדם שנשכרו לעבוד במפעלי המלחת: "העניין העצוב ביותר בכל האירוע היה שכל אותם אנשים שנדחקו לאנייה לא נרשמו בספר הספינה, והרשויות הכחישו באורח מוחלט את דבר מותם, אולם אחדים מאנשי הצוות שהצליחו לשרוד סיפרו על כך בחשאי במאורות הנמל".

משם גולש הספר לתיאור אהבתם של לונדרינה דל רוסריו , נגנית פסנתר בתזמורת העיירה, וחצוצרן אדמוני, "במקום השחון בעולם, במדבר אטקאמה שבצפון צ'ילה", המוכר יותר לישראלים, טיילים לשעבר, כאזור מדבריות המלח הצחיחות, הסאלאר. 


במקום קצה-עולם זה, בפינה שכוחת אל זו קמה לה עיירה קטנה בשם פמפה אוניון, השוכנת בסמיכות למסילת הברזל, וכמו במערבונים האמריקאים, משמשת העיירה מקום פורקן לכל קשיי היומיום של הפועלים האומללים העובדים במכרות ובמפעלים בתנאים-לא-תנאים. הרשויות כמובן מתכחשות לקיומה של העיירה, על כל המתרחש בה.


הרומן הלירי של ריברה לטלייר הוא רומן של עדות, העושה שימוש (כמיטב המסורת הספרותית הדרום-אמריקאית) בדמיון עשיר ובמעוף יצירתי על מנת להנציח את פועליהם של כורי המלח קשי היום, כשברקע האיום של השלטון הרודני הצ'יליאני בהנהגתו של הרודן הצ'יליאני דאז (העלילה מתרחשת בשנות העשרים-שלושים של המאה העשרים), קרלוס (פאקו) איבנייס דל קמפו.


הנה מתמצטת שליחותו של ריברה לטלייר, 'סופר של הפועלים', "משורר שכותב רומנים" שגדל ועבד במפעלי הכרייה שבמדבר הצ'יליאני: מלאכת הנצחה ופיאור של אלו שהיסטוריה לא הספיקה לשכוח מפני שכלל לא שמעה על דבר קיומם. אלו שנדחקו אל הפינות האפלות ביותר שעל פני כדורנו הקטן (העולם השלישי שופע בהן, בוודאי, לנו במערב ה'מואר' נותר רק לקרוא אודותיהן. מקסימום לשלוח תרומה חודשית דרך הויזה או המאסטרקארד, בבחינת 'אמץ לך ילד' או פועל..)


והרי לכם עוד 'צחוק גורל': השקת הספר בעברית תאמה כמעט במדויק לחילוצם של 33 הכורים הצ'יליאנים שנלכדו במשך כשבעים ימים בעומק 700 מטרים מתחת לאדמה במכרה הזהב והנחושת. ממש כמו ברומן של ריברה לטלייר, בו מקדישים חברי ההרכב המוסיקלי של העיירה את  זמנם בחזרות לכבוד ביקורו הצפוי של נשיא צ'ילה, כך גם במציאות, יגנוב נשיא צ'ילה דהיום, סבסטיאן פיניירה, את ההצגה ינצל את המומנט התיאטרלי הנדיר הזה, וישתלט על הבימה שניתנה לעלובי החיים הללו שאילולא עמדו בפני המוות לא היה העולם שומע עליהם ולו מילה אחת (הכורים זכזו אפילו בהזמנה לביקור בארמון הנשיאותי ויופיעו באינספור תוכניות טלוויזיה. גם תעשיות הקולנוע והספרים כבר מתעניינות בסיפוריהם של הכורים - עדות מהימנה שגם הסיפורת הכי פנטסטית - ולסופרים הדרום אמריקאים דימיון עשיר, על כך כמעט אין כל עוררין - זוכה לעיתים לפייט הולם מן המציאות.)

אין תגובות:

פרסום תגובה