שירה, שפה קשה

שפתינו הדלה, כפי שכבר כתבתי על גבי הבלוג הזה לפני זמן מה, משמשת ראשית כל לתקשורת בין פרטים, אינדיבידואלים, ואח״כ להבעה עצמית של רגשות ומחשבות: תאווה, כעס, תסכול, פחד, וכיוצא בזה..

על אף שהיא מצליחה לעיתים לקרב בינינו, לאחד סביב נושאים שונים ומגוונים, יש יסוד בהנחה (הפסימית ביסודה, יש להודות) כי רב הלא מובן על המובן בכל אקט שמהותו קומוניקציה.

כך, כשאחד אומר או כותב x, השני לאו דווקא שומע x, אלא xa, ויש כאלה שאפילו שומעים y.

למעשה, ככל שגובר הקונצנזוס  סביב נושאים ׳גדולים׳ ומתרבים הקולות המנהנהים בהסכמה לגבי נושא כזה או אחר, כך ניתן להניח שרבה גם חוסר-ההבנה ורב הבלבול לגבי אותו נושא בדיוק.

כל זאת, כאמור, לגבי שפה בכלל, ו׳נושאי השעה׳, ומבלי להיכנס עמוק מידי לתיאוריות בבלשנות, פסיכואנליזה, סוציולוגיה או אנטרופולוגיה.

שירה היא במהותה אקט אינדיבידואלי למהדרין. זוהי דוגמא לשימוש ייחודי ופרטי בשפה, ניכוסה ולעיתים עיוותה לצרכי הבעת העצמי. תחת 'שירה' אנחנו יכולים כמובן להציג כל פעילות 'אמנותית': כתיבה בכל ז'אנר שהוא, צילום, ציור, ריקוד, וכו..

בשיאה (לטוב או לרע) השירה לוקחת לה חזקה על רבדים בשפה, מזקקת חלקים ממנה ומשנה את טבעה. כך, השירה נקרעת בין שני שימושי השפה שלעיל: תקשורת עם ה׳אחר׳ שבהכרח איננו אני והבעה של העצמי את עצמיותו.

שירה ׳גדולה׳ או פופולארית (ואין זה משנה אם היא נכתבה לפני אלפי שנים, במרחק אלפי מילין ממקום הימצאי הנוכחי או ע״י אני עצמי) היא בהכרח שירה המגשרת על הפער שבין שני הקטבים הללו ונהפכת ל׳קונצנזוס׳, כלומר ל׳נהירה׳, כזו שרבה ההסכמה עליה מאשר הבלבול והמבוכה שהיא מעוררת. היא נכס אוניברסלי.

או אז, מנוכסת השירה הזו חזרה אל חיק השפה והופכת בחזרה לחלק ממנה, מתערבבת חזרה בבשר השפה, לעיתים מעשירה אותה ולעיתים נטמעת בתוכה ונעלמת כליל.

דוגמאות: האודיסיאה והאיליאדה של המורוס; סיפורי קנטרברי של צ'וסר; המחזות והסונטות של ויליאם שייקספיר; המותחנים של סטפן קינג, שיריהם של אהרן שבתאי ומאיר ויזלטיר, השירים של ריימונד קארבר, וכו..

שירה ׳קטנה׳, לעומת זאת, נכתבת ונשארת בתחום האישי, הפרטיקולרי (בניגוד לזו האוניברסלית). כמוה כניב מקומי: דוברים אותה רק מטי מעטים וזרים למקום יביטו בדובריה כשאים, משתוממים. 

ב'קטנה' אין הכוונה כמובן  שהיא 'לא חשובה', אלא דווקא 'מינורית', כזו שמדברת בעד עצמה בלבד, ומקסימום בעד קמצוץ אנשים נוספים.. 


בהקשר זה, אין זה משנה אם יזכו אותן מניפסטציות של 'שירה קטנה' בתהילה כזו או אחרת, יתורגמו לעשרות שפות, וכיוצא בזה.. 'שירה קטנה' תישאר לעולם קטנה, ייחודית, כזו שאיננה מתערבבת יתר על המידה עם השפה ממנה היא עשויה.


דוגמאות: שיריה של סאפפו, שיריו של פרננדו פסואה, שיריהם של דוד אבידן, חזי לסקלי ויונה וולך, סיפוריו הקצרים של דניס קופר, השירים של אליוט סמית, וכו..


החלוקה הנ"ל היא כמובן סובייקטיבית, אך אם הבנתם את מטאפורת היחסים בין השירה לשפה, נראה לי שאפשר להמשיך.


שירה 'קטנה' היא אם כן אישית, והיא נכתבת מתוך מקום מאוד אישי.


השפה שהיא דוברת גם היא אישית, ולחלוק אותה עם הכלל, עם ההמון הצובא כל יום על דלתות השפה ולוקח לו ממנו חלקים, בוצע את בשרה ולעיתים מותירה מדממת - זה יהיה כביכול מעשה טירוף. שכן השירה הקטנה מנכסת לה מעט מן השפה, מלטשת לה את מה שלקחה, ועומדת משתהה, מביטה ביהלום, באבן החן הקטנה שיצרה, מוכת תדהמה.


מי שיצפה באבן הזו יידע לעיתים להעריכה. לעתים יוכל לתרגמה לשפות זרות (רמי סערי מפליא לתרגם פנינים משפות 'זרות' לגמרי כמו אלבנית, אסטונית, הונגרית, יוונית, ספרדית, פורטוגזית, פינית, קטלאנית, ועוד הרזועה נטויה..)


שירה גדולה נקראת ע"י כולם כמעט באותו האופן.
היא כמו מגיעה עם ספרי ההדרכה שלה: ה'עשה' ו'לא עשה' שלה.
היא מובנת מאליה.


שירה קטנה אינה מתמסרת בקלות. 
כ"א מוצא בה דבר מה אחר.
רבים לא ימצאו בה כלום. יביטו בה משתוממים, ולבסוף יזנחוה, בבחינת "מה הוא רוצה זה? על מה הוא מדבר??"

קבוץ השירים של המשוררת מיכל עלמה מרקוס, סופנו אל היקיצות, הוא דוגמא טובה לשירה קטנה. 


שיר הנושא מחזיק את הספר סביב נושא קוהרנטי כביכול, פרידה מאהוב, אך שאר השירים בספר דוברים כולם שפה אישית למהדרין, כמו מנסים לומר משהו אישי, ללבן משהו עם עצמי ולהציגו לעיני העולם: ראו, הנה מחשבותיי, הנה רגשותיי, הבינו אותי.


הנה חלק ממנו:


לחמך הדל על פרי עוניי
ערותי בערותך מצועפות
בפוכינו הריקים נחנקות פשרות
נדדה שנתנו על מדשאות.

חוטי עוררותך פרמו שמיכת כפורי
מגדלים ארוכים בענני יקיצות
מהפכי נפש פתיינים יעורו
לילות - אורם, אורם - לילות
בגלי שינה מסוערי חולות
באנו אל הנדידות.

סומים משנת גוף אחרת, עייפים משנת אוהב
עורגים באחרות, נשותינו מדשאות
ערותך מתוך שנתי, שנתי בערותך
באנו אל היקיצות. 


הנה שיר נוסף, "כל איש", שכתבה עלמה מרקוס לפני כמה שנים, ושפורסם בקובץ שיריה השני, בין שמשות אחדות (2006). שיר זה ממחיש לדעתי את הדיכוטומיה שהצגתי לעיל בין שירה קטנה ושירה גדולה, בין שפה פרטית ושפה 'אוניברסלית'.


כָּל אִיש דוֹבֵר שָפָה אַחֶרֶת,
מִתוֹך בִּינָה סוֹתֶרֶת,
אֶל זֶה שֶמוּל.

אִיש לֹּא יְבִינֵהוּ,
בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ
לֹּא נוֹתַר אִיש.

כָל אִיש בִּלְבֵּל שְפָתֹוֹ,
שְפַת עִוֶרֶת,
אֶל תוֹך תוּּגָה עוֹכֶרֶת,
אֵין אִיש אוֹתוֹ יָבִין.

אִיש לא יְבִינֵהוּ,
בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ,
לֹא נוֹתַר אִיש.

כָֹל אִיש עוֹסֵק בִשְפַת אִמוֹ,
בוֹרֵר מִילִים מִתוֹך עַצְמוֹ.
וּמִלוֹתָיו יֹאמְרוּ אֶת שֶרָצָה לוֹמַר
כָל אִיש יֹאמַר,
אֶת מַה שֶלֹא יוּכַל לוֹמַר.

אִיש לֹא יְבִינֵהוּ,
בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ,
לֹא נוֹתַר אִיש.

וּבַאֲשֶר בִּלְבֵל שְפָתָם,
בְאֶרֶץ אֵין אֶרֶץ.
בָלֶל שְפָתָם,
בֶדֶרֶך בְלא אֶרֶץ.
שֶכוֹנֵן שְפַת אֵם,
בְאֶרֶץ הַנוֹלָד
עַכְשָיו בוֹנֶה יָמִים,
וּבַלֵילוֹת בוֹנֵהוּ,
שָם
אֶת
הַמִגְדָל.


המשוררת מודעת היטב לאין-אונותה של השפה הפרטית. בשיריה היא טווה שפה חדשה, אישית, בעלת רבדים מטאפוריים ואסוציאטיבים עמוקים שאינם מתמסרים בקלות. 


מכאן שמשורר השירה-הקטנה הוא בהכרח יוצר של שפה חדשה, בורא שיח, ואין לכך דוגמא יפה משירה של עלמה מרקוס, "משורר יתום מזכרונות"


משורר יתום מזכרונות
קוצר חיטה בלא מגל
כותב מלים בלא אותיות
זוכר ימים בלא לילות
מצמיח פרח באוויר
סובב מעגלות היממה בלא מחוגי זמן
כך הוא יודע משמעויות יום עבר
דרך כשלונו של היום הבא. 


בתמונת הכישלון הזה טמונה בעיני האמביבלנטיות של המשוררת עלפי שפתה, כלי העבודה שלה. פעמים רבות הופכים שיריה של עלמה מרקוס לזירה בה נקרעת המשוררת בין "ארציות ומקומיות [...] ובין  אמירות יקומיות-אוניברסליות. [...] שפתם של השירים אישית ומזוהה" - ניגודיות אינהרנטית זו היא-היא לעיתים הקטליזטור של היצירה, שממנו צומחת השירה.