יום שישי, 26 בינואר 2018

בסקיאט בלונדון. שבעה רשמים מתערוכה בא לא ביקרתי


1.1. בעוד כמה ימים תיסגר תערוכת הציורים Basquiat - Boom for Real במרכז הברביקן שבלונדון. לפי מקימיה, זו הרטרוספקטיבה הראשונה בבריטניה שמציגה מבחר מקיף של עבודותיו של האמן האמריקאי ז'אן מישל בסקיאט. התערוכה נפתחה בספטמבר 2017, והיא עתידה להיסגר בימים הקרובים.

1.2. בתערוכה מוצגים כמה עשרות מיצירותיו של בסקיאט, לצד סרטים בהם השתתף ושאר מיצגי מולטימדיה.

1.3. אחד האתגרים בהרמת תערוכה שמוקדשת לעבודותיו של בסקיאט, שרוב יצירותיו נמצאות כיום בבעלות פרטית. מתי-מעט מציוריו מוחזקים ע״י מוזיאונים שזיהו בשלב מוקדם את הפוטנציאל הגלום באמן השערורייתי ולא-קונבנציונאלי.

2.1. נתקלתי בבסקיאט בפעם הראשונה לפני עשרים שנים בערך, כשצפיתי בסרטו של ג׳וליאן שנאבל, בסקיאט (1996.) הסרט זמין לצפייה פה.

2.2. השחקן ג׳פרי רייט גילם את בסקיאט, ואילו את אנדי וורהול, חברו, מורו ורבו של בסקיאט, גילם הזמר דייויד בואי, בתפקיד שזכור לי במיוחד (לימים הזדמן לי לצפות בסרט אחר בשם רעב, בו גילם בואי ערפד שכלוא במשולש אהבים עם השחקניות קטרין דנב וסוזן סרנדון.) 

2.3. שתי סצינות זכורות לי במיוחד מהסרט: הראשונה, בה בסקיאט נתקל בוורהול לראשונה, ומוכר לו גלויות שצייר, ב-10 דולר ליחידה. השניה, בא בסקיאט מבקר בסטודיו של וורהול. האמן המפורסם מבקש מאחד מעוזריו (או מאהביו..) להשתין על קנווס גדול שמונח על הריצפה. השתן אמור לשמש כמחמצן שישנה את פני הציור ויביאו לידי טרנסופרמציה לא צפויה (אחד הציורים בסדרה נמכר לא מזמן תמורת למעלה ממיליון דולרים.) מיד אחרי-כן יורדים השניים למעדנייה שכונתית שם טועם בסקיאט קוויאר בלוגה ומבקש מוורהול לקנות קופסה שלמה עבורו. מחיר הקופסה כ-3000$. (ניתן לצפות בסצינה פה.)

3.1. המיתוס של בסקיאט מרקד בין שני קטבים: מצד אחד הוא אנטי-גיבור שהתחיל את דרכו כאמן גרפיטי ברחובות מנהטן וברוקלין וסיים את דרכו זמן קצר יחסית אח״כ, כשהוא בן 27, ממנת-יתר של הרואין. 

מצד שני סיפורו של בסקיאט - אוטודידקט ש׳הצליח בגדול׳ למרות כל החסמים (הוריו התגרשו כשהיה ילד; אימו אושפזה לראשונה בבית-חולים פסיכיאטריים כשהיה בן 11, וז׳אן מישל התגלגל מבי״ס אחד לשני עד שפרש סופית בגיל 15..)משתלב בקלות בסיפור ההצלחה האמריקאי, במיוחד זה שפותח בשנות השמונים (למעשה, פריצתו של בסקיאט התרחשה בד-בבד עם הבום הכלכלי שפקד את וול-סטריט בתחילת שנות השמונים; ברוקרים עשירים היו בין האנשים הרבים שהחלו לחטוף את ציוריו של בסקיאט, שמחיריהן עלו מיום ליום.)

3.2. בגלל כל אלו מסכימים המבקרים, קשה מאוד (ואולי בלתי-אפשרי) להפריד בין בסקיאט האמן ובסקיאט האדם/סנסציה. לא ניתן לקרוא את הטקסט ללא הביוגרפיה. 

4.1. אחד מהניסיונות האלו, להבין את האדם מאחורי הציורים, מצא ביטוי בספר Widow Basquiat, ממואר קצר שנכתב ע״י ג׳ניפר קלמנט, על פי ראיונות שניהלה עם בת זוגתו של בסקיאט, סוזן מאלוק, שחיה עם בסקיאט בין השנים 1981-1983.

4.2. הנה מבחר ציטוטים מהספר:


Widow Basquiat was a morbid nickname, given to me by Rene Ricard, many years before Jean-Michel died

[...]

He loved to shock, even with generosity. It was like punching someone

[...]

He refuses to sell his paintings and writes "NOT FOR SALE" on some of them. He is furious because people are writing about his ghetto childhood and call him a "graffiti artist" and "primitive." "They don't invent a childhood for white artists," he says.” 

[...]

Jean was black and had to present himself as separate from graffiti somehow. Keith was gay and white and could glamorize graffiti in a way that Jean could not. Jean and Keith both understood this

[...]

He was attracted to people for all different reasons. He was attracted to intelligence more than anything and to pain. He was very attracted to people who silently bore some sort of inner pain as he did, and he loved people who were one of a kind, people who had a unique vision of things

5.1. אכן, קשה מאוד להפריד בין האמן והביוגרפיה שלו. ובמידה רבה קשה גם להפריד בין צבע עורו של בסקיאט והזהות שלו כאמן. 

5.2. לפי אנקדוטות שסיפרו חבריו ואנשים שבילו עימו, בסקיאט התקשה לא פעם לתפוס מונית אחרי ערב מכירות מוצלח בגלריה בניו-יורק, ופעם אפילו לא הורשה להיכנס למסעדה בלוס-אנג׳לס. להיות שחור צעיר ומצליח בארה״ב של תחילת שנות השמונים לא היה דבר של מה-בכך.

5.3. יצירותיו של בסקיאט עמוסות בהתייחסויות לנושאים של זהות, גזע והיסטוריה. למעשה, עד היום הוא אחד האמנים האפרו-אמריקאים הספורים שפרצו לתודעה הבינלאומית.

6.1. אחד האספקטים הייחודיים ליצירותיו של בסקיאט, לצד אלו של רוברט מייפלתורפ בן תקופתו, שלמרות שהפכו למוצר מבוקש ויקר-ערך, הן עדיין שמרו על אופיין המרדני ואנטי-ממסדי (במכירה במאי 2017 נמכר אחד מציוריו לאספן יפני במחיר פנוממנלי של כ-110 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר שיש פעם שולם עבור יצירה של אמן אמריקאי [הציור נמכר במקור תמורת 19,000$.])


7.1. לא ביקרתי בתערוכת של בסקיאט בלונדון כי על אף שאני גר באירופה זה למעלה משנתיים, לא כ״כ פשוט לקום ולנסוע, לקנות כרטיס טיסה בספונטניות, לחיות חיים נטולי-דאגות.

2 comments:

  1. זה כבר הפוסט השני שאתה מסיים במשאלה דומה לא באותן המילים: חיים נטולי דאגות, להסתובב בעולם ולכתוב..
    אני מקווה שאתה מוצא זמן לכתוב, בלי קשר

    השבמחק
  2. ממה להתחיל, אני שואל את עצמי, שעלו פה כמה נושאים שנוגעים בליבת הנרטיב של עולם האמנות הפלסטית. בכל זאת אתחיל שהנה באופן מוזר אולי ואולי לא, בסקיאט שייך למועדון - 27 המכובד, שלרוב משוייך לכוכבי רוק ואולי גם זה מסביר במשהו את אישיותו המתפרצת על בד הקנווס.
    שני נושאים משכו במיוחד את תשומת ליבי, האחד איליו לא אתייחס זה שיווק ומחירי יצירות אמנות. השני הוא שאלת יצירת האמנות והביוגרפיה של האמן, מה מידת הרלוונטיות, רק אומר שזה רלוונטי במידה והאמן הוא זה שבוחר לחבר את הדברים וגם אז יש לשקול היטב, האם הנרטיב שהאמן מציג, הוא מציאות חייו האמיתית, האם הוא מפנה זרקור לחלק מסויים או ממציא נרטיב שלם כמו במקרה של בויס, ג'וזף בויס. בתערוכה של מייפלטורפ הייתי בזמן אמת במנהטן, , יכולת לראות את פניהם המזועזעות של בורגנים ניורקרים במיטים בעבודה שבמרכזה מראה המשקפת את פרצופם ובשני צדייה פינים/זיינים קשורים, הוא רצה לזעזע אינ ספקאבל תוך כדי כך תיעד חיי קהילה וגם השאלה שנשאלת האם הוא נותר רלוונטי בזה אני לא בטוח.

    השבמחק