יום שני, 22 בינואר 2018

רצח אקראי



אחרי שבילה כמה חודשים טובים ברשימת החשקים שלי באתר אמזון, קניתי לפני שבועיים באתר החברה עותק משומש וזול במיוחד של ספרו האחרון של אלן בנטKeeping On Keeping On. זהו עב-כרס שמאגד קטעים מיומניו של הסופר ומחזאי הבריטי, יחד עם נאום שנשא ב-King's College שבעיר קמברידג׳, וכן מאמר שכתב בזכות ההגנה על הספריות הציבוריות.

אלן בנט הוא אחד הסופרים הפופולארים בבלוג שלי, לצד טג׳ו קול, כמובן, אליו אתייחס פה בהמשך. מאז שגיליתי אותו, אי שם בשנת 2008, אז קראתי את ספרו הנפלא The Uncommon Reader, אני מנצל כל הזדמנות לקרוא עוד משהו פרי עטו של הסופר הבריטי החביב הזה.

בנט כבר בן 83. היומנים שאוגדו בספר מתחילים בשנת 2005, כשהיה בן 71. בניגוד לרוב הספרים פרי עטו שקראתי עד כה, שמתאפיינים לטעמי בריאליזם אספקפיסטי שמתובל היטב בקמצוץ של הומור שחור, ספרו האחרון די ׳מחובר לקרקע׳ ועוסק בעיקר בענייני דיומא.

כעשרים עמודים מתחילת הספר מוזכרים, כבדרך אגב, אירועי הטרור שהתרחשו בשביעי ביולי (7/7,)  בזמן שבריטניה אירחה את ועידת ה-G8. בשלושה פיצוצים נפרדים, ברכבת התחתית של לונדון ובאוטובוס קומותיים, נפצעו כ-700 בני אדם ונהרגו 52.

באקט של סקרנות חיפשתי באינטרנט עוד קצת מידע על ההרוגים באירועים הללו, שהספקתי כבר לשכוח.

רוב ההרוגים, מסתבר, היו בשנות העשרים ושלושים של חייהם. ארבעת המפגעים היו אזרחים בריטים בני 18-30. שלושה מביניהם נולדו באנגליה, להורים, מהברים מפקיסטן.

ראש ממשלת בריטניה ד׳אז, טוני בלייר, תלה את הגורמים לפיגוע בעיקר באופיים הלא דמוקרטי של המשטרים האסלאמיים, וכן האשים את אזרחי המדינות האסלמיות בנחשלות ומסכנות. האצבע הופנתה כלפי חוץ. אף מילה על התנאים הפנימיים שהביאו להפיכתם של צעירים בריטים לרוצחים. ארבעתם, יחד עם עשרות ההרוגים בפיגועים שיזמו, הפכו לחלק מהסטטיסטיקה  של ׳המלחמה בטרור׳.

בשבוע לאחר מכן דווח בבריטניה על גל של יותר ממאה התקפות נקמה של אזרחים בריטיים נגד מוסלמים.

באווירת העליהום הזו נורה למוות גם ז׳אן שארל דה מנזס, אזרח ברזילאי שזוהה בטעות כאחד האחראים לפיצוצים שאירעו ברחבי הבירה האנגלית ב-21 ביולי, כשבועיים אחרי אותו יום קטלני. דה מנזס נורה ברכבת התחתית כשבע פעמים בראשו על אף שלא נשא נשק או הראה סימני התנגדות לשוטרים שעקבו אחריו. משפחתו פוצתה בסכום כולל של כ-£100,000 ע״י משטרת לונדון. 

***


על ספר אחר שקראתי לאחרונה, קובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול Known and Strange Things כתבתי כבר כמה פעמים בבלוג הזה.

אחד המאמרים הטובים ביותר בספר נקרא A Reader’s War. הוא פורסם במקור ב-New Yorker באוקטובר 2013. 

קול פותח את מאמרו בתהייה: איך ייתכן שנשיא ארה״ב דאז, ברק אובמה, an elegant and literate man with a cosmopolitan sense of the world, אדם שבספרייתו מתנוססים כותרים של סופרים כמו טוני מוריסון, פיליפ רות, דרק וולקוט וג׳ון מלוויל, זרע כ״כ הרבה הרס ברחבי העולם, תוך שהוא עושה שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.

מאז 9/11, כ-95% מכל החיסולים הממוקדים שאישר הממשל האמריקאי בוצעו באמצעות מלטי״ם (Drones) שחגים בשמיים, אלפי מטרים מעל פני האדמה, ומתבוננים יום ולילה, 24 שעות ביממה, בנעשה על פני הקרקע, מסמנים מטרות ועוקבים אחריהן, ומידי פעם גם יורים אש חיה כדי לפגוע במטרה. מרבית החיסולים מבוצעים ממרחק רב, חלקם אף מניו-מקסיקו שבארה״ב, כפי שמעידה הכתבה הזו.

מאז 2001 פועלים המלטי״ם של צבא ארה״ב לא רק בעירק ובאפגניסטן, אלא גם בתימן ובסומליה, אליהן הגיעה ידו הארוכה של הממשל האמריקאי בטענה שיש במדינות אלו שלוחות של ארגון אל-קאעידה. 

בזמן שקודמו, בוש ג׳וניור, אישר במשך כל ימות כהונתו כ-50 חיסולים בעזרת מלט״ים, אובמה, זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2009 הפך את השימוש במלטי״ם כאמצאי לגיטימי לחיסול לשימוש כמעט יומיומי. עד לשנת 2013

הוא אישר כ-350 חיסולים, בשם ׳המלחמה בטרור.׳

The White House, the C.I.A., and the Joint Special Operations Command have so far killed large numbers of people. Because of the secret nature of the strikes, the precise number is unknown, but estimates range from a several hundred to over three thousand. These killings have happened without any attempt to arrest or detain their targets, and beyond the reach of any legal oversight. Many of the dead are women and children. Among the men, it is impossible to say how many are terrorists, how many are militants, and how many are simply, to use the administration’s obscene designation, “young men of military age"

ובמקום אחר הוא מבהיר את עמדתו:

The plain fact is that our leaders have been killing at will

המוטיבציה של מפעילי המלטי״ם היא כביכול כפולה: לחסל את אויבי הדמוקרטיה, מטרות לגיטימיות כביכול, וכן להגן על החיילים שלוחמים על הקרקע. אולם ממש כמו במקרה של הסיכולים הממוקדים בישראל, לעיתים רחוקות מצליחים מפעילי המלטי״ם להשלים את מלאכת החיסול ללא ׳נזק משני׳. התוצאה: רצח אקראי.

the assassination of the Taliban chief Baitullah Mehsud in Pakistan in 2009 succeeded only on the seventeenth attempt. The sixteen near misses of the preceding year killed between two hundred and eighty and four hundred and ten other people

***

בנט, הסופר הזקן שנולד לפני מלחה״ע השניה וכבר ראה מלחמה או שתיים בחייו, וכן אינספור אירועי טרור, אם בידי ארגון ה-IRA או אח״כ בידי אל-קעאידה, אינו יכול שלא להעיר: 

[...] as Bush and Blair trot out their vapid platitudes about “the War on Terror”, give or take a few score of dead it’s hard not to think things are well under control. No one as yet suggests or speculates that this new front in “the War on Terror” might have been avoided had the country not gone to war in the first place

זה סיפור הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? המלחמה לטרור או הטרור למלחמה?

What captures the imagination about the four bombers is that when they split up at King's Cross only minutes before they knew they would be dead they were, according to the tapes, chatting and joking as if off on holiday. It's this gaiety and unconcern which makes all the talk of a War on Terror and the nation's resilience seem beside the point. It’s Thomas More joking on the scaffold, except that More wasn’t taking anyone else with him. But how can mere self-preservation prevail against such unconcern? This debonair going to their (and our) deaths beyond understanding and made so, too, because it would, in any other circumstances, be admirable.

גם אם אף-פעם לא נדע ׳מי התחיל׳, המלחמה בטרור, בין אם במילים או באמצעים טכנולוגים מתקדמים, היא עיסוק עָקַר שתחילתו כרוכה בסופו וסופו בתחילתו.

2 comments:

  1. מרתק , מרתק להביא נושא כה מורכב דרך ספר ומאמר של סופרים אהובים עליך ותוך כדי כך להביע עמדה. אני רק אומר שמלחמות מאז ומתמיד היו מנוע צמיחה לטכנולוגיות חדשניות, הם גם כנראה הכילו טוב את הטטסטרון הגברי ולכן אי אפשר לחשוב שהעולם יכול להתנהל אחרת. לי ברור שדווקא האנשים המתונים יותר יהיו אלו שיכנעו בקלות גדולה יותר ל"דרישות" הביטחוניות של המערכות המיליטריסטיות שחייבות להצדיק את קיומן על יצירת מוקדי רשע בינלאומיים בטח בעולם הקפיטליסטי הטוטאלי האמריקאי. הרי אלו מערכות שמפרנסות מאות אלפי עובדים ואיפילו מליונים וקשורות במאות אם לא אלפי תעשיות בטחוניות ברחבי הגלובוס ואפשר לומר לבטח שגם ישראל חוגגת לה בתוך העיסה הבטחונית הזו. הפתרון היחיד, הוא כמובן לא למחזר, על מנת לקדם את הקץ.... חחחחח......

    השבמחק
  2. בהחלט שני כותבים פופלאריים אצלך.
    מסכימה עם שני המשפטים הראשונים של גל

    השבמחק