יום שלישי, 9 בינואר 2018

כמה מחשבות על החומה


1.1 מזה למעלה משנתיים אני חי עם משפחתי באחת השכונות היותר מבוססות של מזרח ברלין. לא רחוק מביתנו, קצת יותר מקילומטר אולי, ניצבים שרידים של החומה שהפרידה בין מזרח העיר ומערבה. החומה הוצבה ב-1961 בין השכונות פרנצלאואר ברג שבמזרח, ווודינג במערב, אך היום נדמה שהיא עמדה במשך רוב שנותיה בליבה של שכונת מגורים, חוצה רחוב ראשי ומפרידה בין דיירי צידו אחד וצידו האחר  באופן ברוטאלי.

1.2 מידי יום אני חולף ליד החומה. היא נראית בעיני כמו חית טרף שפוחלצה ואינה יכולה עוד לפגוע באיש, לממש את כוחה, לכלות את זעמה בחיה אחרת - היא ניצבת דוממת, קפואה במקומה.

מוזר לגור ליד חומה שאיבדה את מטרתה המקורית, לשמש כגבול, כחיץ בין בני-אדם. קשה לתפוש שבליבה של השכונה בה אתה חי ומעביר את רוב שעות יומך התנוססה פעם חומה.

בחלקים נבחרים ברחבי ברלין, עדיין עומדים שרידיה של החומה במקומם, בדיוק במיקום שייעדו לה האנשים שבנו אותה. אך כוחה עָקָר. היא הפכה לסמל בלבד. סמל שהפך לנכס תיירותי. אך בה-בעת היא גם סמל לתקופה חשוכה בהיסטוריה של האנושות.

2.1 לפני כמה שנים, הרבה לפני שהאפידוזה הברלינאית אף עלתה על הפרק, השתעשעתי ביני ובין עצמי ברעיון לכתוב רומן שמתרחש בישראל, בעיר גדולה ומתפתחת כמו ראשון-לציון, לדוגמא, שתושביה מבקשים לבנות סביב עירם חומה, כדי להגן על עושרם ולשמור על ערך בתיהם הגבוה. הרומן היה מתמקד במיקרו-סוציולוגיה של מקום שכזה: חיי האנשים שחיים בעיר, יחסיהם זה לזה ולאנשים שחיים מחוץ לעיר, כשכל הזמן הם חיים בצל החומה שהם בנו כדי להגן על עצמם. 

מה שהם אינם מבינים, זה שבזמן שהחומה שבנו אכן מגינה עליהם מפני שכניהם העוינים, היא גם כולאת אותם-עצמם בתוך גבולותיה ומצמצמת את חופש תנועתם. 

2.2 שנים אח״כ, באחד מביקורי בירושלים, נדהמתי לראות מרחוק את חומת ההפרדה שנבנתה ממזרח לעיר, חומה שנבנתה כדי לחצוץ בין ריכוזי האוכלוסייה הישראליים והפלסטינים, על מנת לשפרם את ביטחונם של הראשונים, על חשבון זה של האחרונים. 

בניסיון לרכך את הדימוי הנוקשה של חומת הבטון הגבוהה, כונתה החומה ׳עוטף ירושלים׳. 

׳עוטף ירושלים.׳ עוטף כמו חיבוק עוטף. 

3.1 בספרה As Eve Said to the Serpent (וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ) מנתחת הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט את טבעו של גן העדן ממנו סולקו אדם וחווה, אחרי שאכלו מפרי עץ-הדעת. 

ערכי היסוד של התרבות המערבית מושתתים על ההגדרה של גן-העדן כמקום "טהור", ללא "זיהום" מבחוץ, גורסת סולניט.

גן-עדן פירושו גן מוקף חומה, וכאשר אדם וחוה מגורשים מעדן, קירותיו מופיעים לראשונה בנרטיב, כי הם חשובים רק מבחוץ, אומרת הסופרת האמריקאית. אדם וחווה הם הפליטים הראשונים , עלה התאנה מסמל את אשרת הכניסה הראשונה שבוטלה, גן-עדן הוא הארץ הראשונה שפיתחה מדיניות הגירה.

3.2 גן-עדן מוקף בחומות מגדיל את ערכו. רק אנשים מיוחסים, ש׳שייכים׳, יורשו להיכנס אליו.

אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד השני של החומה, מסורב אשרת כניסה. 

3.3 ככל שסיכויי הכניסה שלך לגן העדן פחותים, כן גדלה המוטיבציה לנסות ולהסתנן פנימה. כמו כן, גדל גם הסיכון שכרוך בניסיון להיכנס אל גן-העדן הזה.. 

4.1 בקובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, פרסם הסופר הצעיר כמה מאמרים שנוגעים לטעמי בנושא הזה מכמה כיוונים שונים.

באחד מהם, The Island, שניתן לקרוא גם פה, מתאר קול ביקור באי Robben Island שבדרום אפריקה, לא הרחק מעיר הבירה קייפ טאון. בתמונה שמצאתי באתר וויקיפדיה, האי נראה כמו גן-עדן קטן. אך במציאות, הדבר היה רחוק מכך.

האי שימש כמושבת עונשין החל מהמאה השבע-עשרה, והוחזקו בו בעיקר פעילים פוליטיים שהתנגדו למשטרים השונים שפעלו בדרום אפריקה. בתקופה האחרונה, המפורסם שבאסירי האי, נלסון מנדלה, שלימים הפך לנשיא השחור הראשון של דרום-אפריקה,העביר באי כ-18 מתוך 27 שנות המאסר שנגזרו עליו, עד לנפילת משטר האפרטהייד. יחד עם מנדלה, נאסרו מאות פעילים של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) שפעלה בין שנות ה-60 לשנות ה-80 של המאה-העשרים כתנועת מחתרת לא חוקית וניהלה מאבק נגד האפרטהייד.

האי, לדידו של קול, הוא סמל לכל מקום אחר בעולם בו מופרדים בני-אדם מסביבתם בגלל צבע עורם, אמונותיהם, נטיותיהם הפוליטיות או כל השלושה יחדיו..

The island migrates to other places and the torturers diversify. But the island is never far away. Occasionally, it leaps into the mind of a woman as she goes through her day during the twenty-first century. A man, somewhere, is jolted awake in the middle of the night by things he knows are true. If the island’s physical distance is a little greater now, its moral distance is not.

מתקן הכליאה שברובן איילנד נסגר ב-1996 באופן סופי והפך ל׳מוזיאון רובן איילנד׳, סמל לחירות ולתקווה. מתקן המעצר בגואנטנמו, בו הוקם בשנת 2002 והוא עדיין פעיל, על אף הצהרותיו של נשיא ארה״ב לשעבר, ברק אובמה.  

4.2 בישראל מוחזקים כיום כ-692 פלסטינים על ידי ישראל במסגרת צווים מנהליים. הם מובאים מידי כמה חודשים בפני שופט, בטענה שהם מהווים סכנה לבטחון המדינה, אך אינם זוכים לעמוד למשפט בו יוכלו להגן על עצמם. 

5.1 האי נודד למקומות אחרים והמענים משתנים. חומות שמנותצות מתחלפות בחומות אחרות.

2 תגובות:

  1. וואוו! פוסט משובח ביותר..
    נושא החומה זה נושא שמעסיק גם אותי רבות. כמי שאופטימית מידי על סף הנאיביות אני עדיין מאמינה באנרכיזם - במושג המקורי, של מדינות ללא גבולות ואחווה אנושית. אני מאמינה בטוב של האדם.
    חומות עושות לי צמרמורות בגוף, והמושג 'עוטף ירושלים' מעורר בי חלחלה עמוקה.
    תודה על הפוסט החשוב הזה!
    אני עדיין ממתינה לרומן שלך - רעיון מצויין!

    השבמחק
  2. וכל הזמן הזה חשבתי שני דברים, אחד שברבים מערי מזרח אירופה הוקמו חומות של גטאות רק 20 שנה טרם חומת ברלין ועוד דוגמאות מעין אלו, כך שאני לא יודע כמה זה היה מוזר לאנשים, מוזר לנו חיינו מחוץ לחומות מרבית חיינו, אף כי אני גדלתי בצל חומת ההפרדה בין מערב למזרח ירושלים בתקופה הירדנית ואחר כך לצד חומות העיר העתיקה. אכן בחומות יש מצבים דואלים וקונפליקטואלים, ללא ספק, אבל הכי קשה בעיני אלו החומות הלא נראות, אלו שאנו מקימים בתודעתנו וברגשותינו, כלפי השונה הזר ואולי הכי מוזר שבדיוק היום כתבתי את זה עוד טרם קראתי פוסטך: בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת הַזָּר,
    לֹא צָרִיךְ עָרִים רְחוֹקוֹת עִם שֵׁמוֹת נוֹצְצִים,
    אֶפְשָׁר קָרוֹב.
    לִפְעָמִים בַּמָּקוֹם הֲכִי בָּטוּחַ,
    מִתְפָּרֶצֶת הָאֵימָה.

    השבמחק