מישהו לרוץ איתו

ספרי עיון בד״כ לא מושכים הרבה תשומת לב בארצנו הקטנה, אלא אם כן הם מעוררים פולמוס (שואה, מלחמות ישראל, וכד׳) או שהם משתייכים לתת הז׳אנר האהוב יותר על ישראלים, (אוטו)ביוגרפיות של אישים גדולים או, אף פופולריים יותר, אלבומים לחג (אוכל, אופנה, ישראל הישנה.. מה שבא בא). 

על כן רבה היתה פליאתי כשקראתי עוד ביקורת ועוד מאמר תגובה לתרגום של ספרו של הסופר היפני הנערץ הרוקי מוריקאמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", והבנתי עד כמה הספר הזה מעורר משהו עמוק באנשים רבים. 

כמה השראה מעורר ספרו של מורקמי באנשים. אטלס כבר כתב על ספרו של מורקמי, אך מנקודת מבט אחרת: הריצה כאירוע מכונן בחייו של הסופר, לפחות כמו גילוי הכתיבה. ההקבלה בין הריצה במראתונים למרחקים ארוכים - אקט מכלה וממריץ בו בזמן - לאקט הכתיבה - אירוע ממושך ומבודד המוליד יצירה יחידה - ברורה אצל מורקמי, ונדמה שכל אחד מן הקטבים הללו מושכים ומניעים זה את זה. 

ואולם, קוראים רבים קוראים בספר אחרת, מנקודת מבט אישית יותר, נקודה שגרמה לי לחשוב על קריאה אחרת בספר ובתופעה, שהייתי רוצה לחלוק עמכם:

מה יש ב"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" שהוא מעורר כ"כ הערכה והערצה?


האם זה בזכות האהבה שרבים מהם רוחשים לסופר שכתב את קפקא על החוף, את יער נורווגי ואת הציפור הממוכנת?

או שמא זה נושא הספר עצמו, האקט הכ״כ פשוט אך כה הירואי שמורקמי מקדיש את כל כולו למענו, הריצה, מייסר בה את גופו, מעניק לה את כל מחשבותיו, את כל מהוויו.

כן, כל אחד יכול לרוץ. לא דרוש לכך הרבה. אבל לא כולם רצים.. ומכאן ההערצה שהספר מעורר!

הערצה לסופר מצליח, אדם שכבר בנה לו את מעמדו כ׳על-אדם׳ ושהופך בבת אחת ל׳אחד האדם׳ ומשתתף במרתונים ציבוריים (לא עוד איש העל העסוק בכתיבתו, רכון על מקלדתו במגדל השן, כי אם ׳אחד מהחברה׳, מישהו שגם אני עצמי יכולתי להיות, והנה, אני שם את הנעליים ויוצא לריצה וגם אני מורקמי! גם אני כתבתי עשרה + ספרים שנמכרו במיליוני עותקים, גם אני אהוב בכל שפה, גם אני..)

מה יש בה בריצה שהיא כ״כ מושכת אנשים, כ״כ מעוררת השראה?!

מי מאיתנו לא שרך את השרוכים של נעלי הספורט הבלויות אי פעם ויצא לרוץ בידיעה מראש שאין לזה שום סיכוי, שספורטאי/ת אני לא, שיהודים בכלל לא צריכים לעסוק בספורט..

מה יש בה בריצה שהיא כזה מקור לתקווה, שהיא מכילה בתוכה את כל רצונותינו להשתפר, להבריא ולהחלים, להיוושע..