סוף כל סוף הזדמן לאטלס לצפות בסרטו של טום פורד, A Single Man, בכיכובו של קולין פרת'.
הסרט מבוסס על ספר בעל אותו שם, פרי עטו של הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד משנת 1964, אחת מאבני היסוד של הספרות ההומו-לסבית במאה ה-20.
אישרווד עצמו עבר הרבה בחייו, והתחכך ברבים מחברי השמנא וסלתה התרבותית של אמצע המאה העשרים, החל מהמשורר וו. ה. אודן, עימו למד עוד בבית הספר היסודי, דרך הסופר א. מ. פורסטר שהפך במרוצת השנים למורו הרוחני של אישרווד, וכלה בצייר דייוויד הוקני, שצייר דיוקן של אישרווד יחד עם מאהבו אז, דון בקארדי.
פורד, מעצב האופנה האמריקאי שהוביל את בית האופנה גוצ'י במשך כעשור ואל תוך המאה העשרים ואחת, מימן את רוב עלות הפקת הסרט, כ7 מיליון דולר, מכספו הפרטי, אך ה'הצלחה' לה הסרט זכה (ביקורות חיוביות ואוהדות הן מצד הביקורת העיתונאית והן מצד הקהל) וודאי ווודאי תעודד אותו להפיק ולביים סרט נוסף.
סינגל מן מתרחש בקליפורניה, ארה"ב של תחילת שנות השישים, כחודש לאחר משבר הטילים בקובה. ארה"ב שרויה בפחד עמוק, והסטאגנציה המחשבתית והפוליטית של שנות החמישים ('ימי הביניים' של המאה העשרים האמריקאית) עדיין לא התפוגגו לטובת ה'חופש' המחשבתי שיאפיין מאוחר מכן את המדומיין הקולקטיבי ביחס לשנות השישים האמריקאיות המפורסמות..
מבחינת setting והפקה, הייתי מציב את סינגל מן בשורה אחת עם סרטיו של הבמאי ההונג-קונגי, וונג קאר וואי, שסרטו מצב רוח לאהבה (2000) חב הרבה לאווירה ולתפאורה שהבמאי הצליח ליצור על הסט.
אם להתייחס לאווירה ולתפאורה בלבד, הרי שסינגל מן הוא סרט די מרהיב. הסטיילינג (אביזרים, תלבושות, תסרוקות ברוח התקופה וכו..), כולם מושלמים ומגיעים לרמה שגורמת אפילו לסדרה אולטרה-מושקעת ומקצועית כמו מד מן להחוויר.
אבל סינגל מן הוא לא סרט של תפאורה ו'אווירה' בלבד.
זוהי מיני-אודיסיאה של אדם אחד, (אנטי) גיבור של הזמנים ה(פוסט) מודרניים.
כמו כל (אנטי) גיבור הוא צועד לבדו, והאנשים הנקרים על דרכו יכולים לכוונו או להטעותו.
ג'ורג' פלקונר (קולית פירת') הוא פרופסור אנגלי בגיל העמידה המרצה באוניברסיטה בקליפורניה. פלקונר הוא הומוסקסואל, שבן זוגו מזה 16 שנים, ג'ים, נהרג בתאונת דרכים. הסרט מוצא את פלקונר-פירת' כשמונה חודשים לאחר מכן, בודד ומבודד, מתקשה להתמודד עם 'משבר הטילים' הקטן והאישי שלו, ושוקל ברצינות לשים קץ לחייו.
על הדרך, ביום המיועד להיות היום ה'אחרון' של חייו, 'אודיסיאוס של המודרנה' הזה פוגש כמה דמויות שמניסות לפתות אותו ולהניע מעט את מסלול חייו: תחילה אחד מתלמידיו, קני פוטר (ניקולס הולט), עלם חמודות שמנסה 'לפתות' את מרצהו הנערץ. אח"כ זהו נער ליווי ספרדי
יפה-תואר בשם קרלוס (ג'ון קורטחרנה בפינת 'הדוגמן התורן'..). בסופו של דבר מגיע אודיסיאוס אל 'אשתו' פנלופה (או יותר נכון 'צ'ארלי')
בדמותה של ג'וליאן מור, לא בדיוק פאם-פטאל אך אשה בכל-זאת, המניסה להחזירו אל 'דרך הישר' או לפחות להשתמש בו כדי לחזור אל 'דרך הישר' בעצמה (צ'ארלי נעזבה מתישהו לפני כן ע"י בעלה העשיר שהואיל בטובו להשאיר לה וילה טובת מידות המעוצבת במיטב רוח התקופה..)
המשחק שלו, שפחות או יותר מחזיק את כל הסרט על כתפיו (מעבר לסטיילינג, כמובן, שלו תפקיד מכריע משלו בסרט), די מאופק, כפי שוודאי 'מכתיב' התסריט/ספר, אם כי הוא יוצא קצת אנמי מידי, מה שאולי פוגם ביכולת ההזדהות של הצופים בדמות שהוא משחק, וכתוצאה מכך בכאב שהיא חווה..
על אף הקרירות הזו, מגיע לפירת', ולפורד שביים אותו כמובן, מלוא הקרדיט על סרט 'נועז'. לא בפרובוקטיביותו כמובן, אלא דווקא באיפוק שבו, ובעדינות שבנראטיב ובתסריט.
זוהי צפייה מומלצת לחובבי אסתטיקה מושבעים,לחובבי קולין פירת' ולחובבי ספרות בכלל.
ואם עוד לא השתכנעתם.. הנה הטריילר:
הסרט מבוסס על ספר בעל אותו שם, פרי עטו של הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד משנת 1964, אחת מאבני היסוד של הספרות ההומו-לסבית במאה ה-20.
פורד, מעצב האופנה האמריקאי שהוביל את בית האופנה גוצ'י במשך כעשור ואל תוך המאה העשרים ואחת, מימן את רוב עלות הפקת הסרט, כ7 מיליון דולר, מכספו הפרטי, אך ה'הצלחה' לה הסרט זכה (ביקורות חיוביות ואוהדות הן מצד הביקורת העיתונאית והן מצד הקהל) וודאי ווודאי תעודד אותו להפיק ולביים סרט נוסף.
סינגל מן מתרחש בקליפורניה, ארה"ב של תחילת שנות השישים, כחודש לאחר משבר הטילים בקובה. ארה"ב שרויה בפחד עמוק, והסטאגנציה המחשבתית והפוליטית של שנות החמישים ('ימי הביניים' של המאה העשרים האמריקאית) עדיין לא התפוגגו לטובת ה'חופש' המחשבתי שיאפיין מאוחר מכן את המדומיין הקולקטיבי ביחס לשנות השישים האמריקאיות המפורסמות..
אם להתייחס לאווירה ולתפאורה בלבד, הרי שסינגל מן הוא סרט די מרהיב. הסטיילינג (אביזרים, תלבושות, תסרוקות ברוח התקופה וכו..), כולם מושלמים ומגיעים לרמה שגורמת אפילו לסדרה אולטרה-מושקעת ומקצועית כמו מד מן להחוויר.
אבל סינגל מן הוא לא סרט של תפאורה ו'אווירה' בלבד.
זוהי מיני-אודיסיאה של אדם אחד, (אנטי) גיבור של הזמנים ה(פוסט) מודרניים.
כמו כל (אנטי) גיבור הוא צועד לבדו, והאנשים הנקרים על דרכו יכולים לכוונו או להטעותו.
ג'ורג' פלקונר (קולית פירת') הוא פרופסור אנגלי בגיל העמידה המרצה באוניברסיטה בקליפורניה. פלקונר הוא הומוסקסואל, שבן זוגו מזה 16 שנים, ג'ים, נהרג בתאונת דרכים. הסרט מוצא את פלקונר-פירת' כשמונה חודשים לאחר מכן, בודד ומבודד, מתקשה להתמודד עם 'משבר הטילים' הקטן והאישי שלו, ושוקל ברצינות לשים קץ לחייו.
על הדרך, ביום המיועד להיות היום ה'אחרון' של חייו, 'אודיסיאוס של המודרנה' הזה פוגש כמה דמויות שמניסות לפתות אותו ולהניע מעט את מסלול חייו: תחילה אחד מתלמידיו, קני פוטר (ניקולס הולט), עלם חמודות שמנסה 'לפתות' את מרצהו הנערץ. אח"כ זהו נער ליווי ספרדי
יפה-תואר בשם קרלוס (ג'ון קורטחרנה בפינת 'הדוגמן התורן'..). בסופו של דבר מגיע אודיסיאוס אל 'אשתו' פנלופה (או יותר נכון 'צ'ארלי')
בדמותה של ג'וליאן מור, לא בדיוק פאם-פטאל אך אשה בכל-זאת, המניסה להחזירו אל 'דרך הישר' או לפחות להשתמש בו כדי לחזור אל 'דרך הישר' בעצמה (צ'ארלי נעזבה מתישהו לפני כן ע"י בעלה העשיר שהואיל בטובו להשאיר לה וילה טובת מידות המעוצבת במיטב רוח התקופה..)
כראוי לשחקן קולנוע שהתחיל את דרכו על במת התיאטרון (כפי שעושים רוב השחקנים הבריטיים), פירת' נוהג לעשות סרט 'רציני' אחת לכמה סרטים.. בין קומדיות קלילות וטיפשיות כמו ברידג'ט ג'ונס (1 ו2) מה שבחורה רוצה, אהבה זה כל הסיפור, מאמה מיה!, הוא זורק כמה השתתפויות יותר רציניות כמו גאווה ודעה קדומה, חשיבותה של רצינית, הנערה עם עגיל פנינה, ועכשיו סינגל מן.
המשחק שלו, שפחות או יותר מחזיק את כל הסרט על כתפיו (מעבר לסטיילינג, כמובן, שלו תפקיד מכריע משלו בסרט), די מאופק, כפי שוודאי 'מכתיב' התסריט/ספר, אם כי הוא יוצא קצת אנמי מידי, מה שאולי פוגם ביכולת ההזדהות של הצופים בדמות שהוא משחק, וכתוצאה מכך בכאב שהיא חווה..
על אף הקרירות הזו, מגיע לפירת', ולפורד שביים אותו כמובן, מלוא הקרדיט על סרט 'נועז'. לא בפרובוקטיביותו כמובן, אלא דווקא באיפוק שבו, ובעדינות שבנראטיב ובתסריט.
זוהי צפייה מומלצת לחובבי אסתטיקה מושבעים,לחובבי קולין פירת' ולחובבי ספרות בכלל.
ואם עוד לא השתכנעתם.. הנה הטריילר:
השתכנעתי בהחלט מכתיבתך היפה.
השבמחקואפשר להזמין אצלך פוסט? כי רמזת פה לפער בין הדימוי של שנות השישים למה שאתה באמת חושב עליהן - ואותי זה מסקרן.
ממ.. יש ץמיד הבדל בין הייצוג הקולקטיבי של תקופה, אירוע או על 'נכס' תרבותי לבין איך שאנו-עצמנו תופשים אותו..
השבמחקאבל קראת את הפוסט על 'שנות השישים-שבעים' שלינקקתי אליו?
אהה! עכשיו כן.
השבמחקאין כמוך, מבקשים ממך פוסט ואתה כבר avait ecrit אותו!
ככה זה כשחיים ב-plus-que-parfait :)
השבמחק