In the Shadow of No Towers At All..

מאז שביקרתיה לפני כשנתיים וטיפ-טיפה, הקשר היחיד שאני שומר עם יבשת אמריקה הצפונית, הלא היא ארץ ארה"ב, הוא בקריאה הדוקה במגזיניה (האונלייניים: NyMag, NyTimes, והאופלייניים: Vanity Fair, Esquire, Wired..)


ביקרנו שם בחודש ספטמבר הנורא ההוא, שעה שכל מערכות הכלכלה קרסו בזו אחר זו, 'אסון' שלקח לארה"ב שנתיים להתאושש ממנו, והנה נראה שהיא מתאוששת לאט לאט ו'קמה לתחייה' בימים אלו ממש.


הקריסה הכלכלית של ספטמבר 2008 הזכירה כמובן לאמריקאים את ספטמבר ההוא, ה11 בספטמבר 2001, יום בו כוונו כל החצים אל עברה של האומה החזקה בעולם, הישר אל עבר ביטנה הרכה, מרכז הסחר העולמי שבמנהטן. 


בימים אלו, עשור אחרי היום ההוא, נדמה שאמריקה מתנערת מן האבק שעטף אותה שנים לאחר המעשה, וקמה לשחר חדש.


עשר שנים לקח לבניינים שצילם אבד ברגע לקום מחדש ולהיעמד על הרגליהם האחוריות.. הרבה הססנות, הרבה שאננות, הרבה ביקורתיות (עצמית וכלפי העולם כולו) עד שסופסוף הונחה אבן פינה והבניינים החלו להיבנות, כאילו מעצמם.

עשור היא תקופה ארוכה מאוד בחייה של אומה. גם בחייה של אומה בת 235 שנים. ובעיקר בזמנים (פוסט) מודרניים, עמוסי תהפוכות וכאוטיים אלו.

זה היה עשור של התמודדות עמומה עם הכאב. התכניות לבנייה-מחדש של המתחם אושרו כבר שנתיים אחרי האסון, אך הבנייה התעכבה, אישורים בוטלו, והמשאיות והעגורנים לא הגיעו אל פעתי המתחם.

והנה, למרות המהלומות הפוליטיות, עצרות המחאה בעד ונגד הקמת מסגד בסמיכות למתחם הWTC; ולמרות שאמריקה עדיין שקועה עמוק בתוצאות מלחמת הדת והגוג-ומגוג שהביא עליה אוסמה בין לאדן לפני למעלה מעשור - למרות כל אלו הולך ונבנה לו מתחם חדש על הריסות התאומים, מתחם של זיכרון, מתחם 'של העם' שינציח ויחייה את זכר 2981 הנספים באירועי היום ההוא (אלפים רבים של אמריקאים הספיקו לקפד את חייהם מאז, בשם ולמען היום ההוא; עשרות אלפי עירקים ואפגניסטנים גם כן. ומילארדים של דולרים אמריקאיים החליפו ידיים או נשרפו במשרפות המלחמה מאז.)

גם נציגי ה'ממסד התרבותי' לא התמודדו עם אירועי של היום ההוא ותוצאותיהם בהחלטיות יתרה..


אטלס כבר כתב על הגמגום הזה בפוסט מוקדם יותר, ואינני מתכוון להלאות את הקורא/ת בסקירה ספרותית/תרבותית נוספת בנושא..


                                     *** 


קוראיו של אטלס כבר יודעים שבימים כסדרם, אטלס איננו אדם פוליטי יתר על המידה הטובה..

אמנם, כאיש תרבות וחבר מן המניין בעם-הספר (כלום אפשר להפריד תרבות מפוליטיקה במחוזותינו החמומים??) יש לו הדעות שלו על רוב הדברים המתרחשים בעולמנו הקטן (בכל זאת, את רובו הוא נושא על כתפיו..) 


אך דווקא הכרוניקה של חוסר ההחלטיות שליוותה את בנייתו מחדש של מתחם הסחר העולמי, והאווירה הפוליטית שליוותה את היעלמותם והתחדשותם מעוררת בו תהייה וסקרנות. 

מגדלי התאומים, שליוו את מהלך ימיה של הסופר-מטרופולין ניו-יורק במשך למעלה משלושים שנה ועיטרו את שמימיה עד שהפכו לחלק בלתי נפרד מערכה הסימבולית של הגדולה בערי ארה"ב, נעלמו בבת אחת, יום אחד, במה שהפך להיות אחד האירועים המתוקשרים בתולדות האנושות, וודאי שאחד המכריעים במאה העשרים (כן, אטלס לא שוכח שהתאומים נפלו כמעט שנתיים אחרי תחילת המילניום השני, אך כשם שהמאה העשרים לא 'התחילה' רשמית אלא אי שם ב1905, עם עליית הקומוניזם, כך המאה ה21 לא התחילה וקודמתה לא הסתיימה לפני אירועי ה11 בספטמבר..)


אודות הערך הסימבולי שבהיעלמות זו התנסחו יפה המלחין הגרמני קרלהיינץ שטוקהאוזן (שתיאר את התקפת המטוסים על מגדלי התאומים כ'יצירת האמנות האולטימטיבית' של השטן) והפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר (שבספרו 'רוח הטרור' ניתח את אירועי ה11 בספטמבר כאירוע [סימבולי] מכריע בתהליך קריסתו של ה'מערב':

"ניתן לתפוס את קריסת מגדלי התאומים כשיא וכפרק הסיום של 'התשוקה אל הממשי' של האמנות במאה העשרים – ה'טרוריסטים' ביצעו זאת לא מכיוון שמטרתם היתה בראש ובראשונה לגרום נזק חומרי של ממש, כי אם למען האפקט הספקטקולרי שבדבר"

אך לא על פילוסופים צרפתיים או מלחינים גרמניים בא לדבר אטלס, כי אם על האמריקאיים עצמם, שהנה נדמה שהם מתחילים לצאת משינת החורף הארוכה שליוותה את ימיהם ולילותיהם במשך כעשור, ורק עתה הם מתחילים 'להתרגל' לימים החדשים: בחירתו של נשיא שחור לראשונה בתולדותיה של האומה הלבנה; יציאה איטית של כוחות הצבא של נאטו מעירק ומאפגניסטן; התחזקות מעמדם של המוסלמים ושאר בני המיעוט בארה"ב; וכעת גם בנייתו מחדש של הWorld Trade Center (הנה, אמרנו כבר: התרחשותם של אירועים מכוננים והפנמת המציאות החדשה שאלו מכתיבים כמו בעל כורחם - לעיתים נדירות קורים השניים סימולטנית. סביר יותר להניח שיידרש זמן רב עד שייפול הפור והטראומה תיהפך ל'תובנה').

וכך, כשם שנדרשו שנים רבות של פנטזיה מורבידית להביא ל'אסון הגדול מכולם' (תסכית הרדיו המפורסם של אורסון וולס מ'מלחמת העולמות'; סרטי האסונות העולמיים נוסח 'היום השלישי', וכו..) - כן נדרש לאומה האמריקאית (ולעולם כולו עימה, ככל הנראה) עשור שלם כדי להפנים את היתכנותה של החלמה ולידה מחדש.

אבל שחר חדש מפציע כעת על אמריקה, ולפחות עד האסון הבא (שתמיד נראה שהנה הוא ממשש ובא..) הבה נקרא את דבריו של עורך המגזין Esquire, מר David Granger, שבמאמר המערכת של מהדורת נובמבר של המגזין שחגג לא מזמן 70 שנות כתיבה, הכריז רשמית על "נס" מתחם הסחר העולמי:

When you see - and you should go see - what is going on at what we used to call Ground Zero, you can't help but believe that we're better than all the squabbling [...] the building of the new World Trade Center has been slowed and compromised by the same kind of squabbling that slows and compromises our republic. But in the end, it will seem a miracle. In a very short time, the World Trade Center is going to offer testimony, every day, to what we are capable of

קצת מלו(דרמטי)? קצת אנכרוניסטי? קצת רפובליקני מידי? במחוזותינו, כמעט שאי אפשר לקרוא הצהרות כאלו מבלי לעפעף בעפעפיים..

מה בעצם רציתי לומר פה? משהו על אמונה, ותקווה, וגאולה.