יום שישי, 10 בדצמבר 2010

'עוד שנה' - לחברים בלבד

קשה לומר אם סרטו החדש של מייק לי, 'עוד שנה', הוא עוד סרט 'מייק-לי-טיפוסי', כלומר מופרע וקודר, בעיקר משום שהבמאי הבריטי ביים כ"כ הרבה סרטים, רובם אמנם מאותו הז'אנר (המשפחה המופרעת, הבדלי המעמדות, וכד') אך גם כמה סרטים שונים בתכלית מן הקו ה'רגיל שלו' ('טופסי טרווי', לדוגמא, וגם 'וירה דרייק' שאמנם הכיל את רוב האלמנטים שמעטרים את סרטיו הטובים ביותר של לי (המשפחה המופרעת, הדמויות המוגבלות רגשית עד גבול אוטיזם) אך בכל זאת היה 'סרט היסטורי'.


'עוד שנה' אמנם איננו אחד מסרטיו הטובים ביותר של לי - ומבחינתי הטוב שביניהם היה דווקא 'עירום', ולא 'סודות ושקרים', כפי שסבורים רבים, סרט שאמנם זכה להצלחה הגדולה ביותר מבין סרטיו של לי ואף זיכה את לי במועמדות לפרס סרט האוסקר הזר, אך לה הצליח לעניות דעתו של בלוג זה להתשוות לייחודיות של 'עריום' - אך גם אם מדובר בעוד סרט של מייק לי, חובבי מייק לי אמיתיים, חברי מועדון מייק-לי as it were, לא יכולים להרשות לעצמם לפספס גם את הסרט הזה. 



חברי מועדון דמיוני הזה, שצפו בכל אחד ואחד מסרטיו של לי (טוב נו, לפחות מאז 'תקוות גדולות' שלי ביים ב1988, הוא אמנם ביים לא פחות מ10 סרטים בין השנים 1971 עד 1988 אך לא נראה לי שרבים מהם זכו לראות אור יום מחוץ לגבולות האי האנגלי) ידעו להעריך את הניואנסים של לי ולברור היטב את התבן מן המוץ. אחרים פשוט יצפו בעוד סרט, משעמם לפרקים, משעשע לפרקים, ועצוב וכבד עד אין נשוא לפרקים - וישכחו אותו דקה או דקותיים אחרי שיצאו מאולם הקולנוע. 


מה בכל זאת קורה ב'עוד שנה'? לא הרבה.. טום (ג'ים ברודבנט) וג'רי (רות שין) הם זוג חביב בשנות החמישים המאוחרות שלהם, המעבירים את זמנם בעיקר בדאגה לאחרים: לבנם, ג'ו (אוליבר מאלטמן), שהגיע לגיל שלושים ועדיין הוא רווק, רחמנא ליצלן; למרי (לזלי מנוויל), רווקה עם נטייה ליפול בקסמי האלכוהול, שעובדת עם ג'רי כבר עשרים שנים במרכז רפואי ובזמנה החופשי מתעלקת על הזוג המקסים; ולידידם, קן (ופיטר וייט) שגם לו לא היה מזיק מפגש שבועי בAA. 


לרגע ב'עוד שנה', בסצינת הברביקיו שבאמצע הסרט בערך, נדמה לך שאתה צופה במפגש מחזור של כל הדמויות שאיכלסו את סרטיו של הבמאי הבריטי: ג'ים ברודבנט ('מותק של חיים', 'טופסי טרווי', 'וירה דרייק') נמצא שם, ולצידו משחקת רות שין ('מותק של חיים', 'סודות ושקרים', 'הכל או כלום', 'וירה דרייק') . גם פיל דייויס ('תקוות גדולות', 'סודות ושקרים', 'וירה דרייק') שם, ופיטר וייט (ששיחק את שומר הלילה ב'עירום' ונתן הופעות קצרות גם ב'סודות ושקרים', ו'וירה דרייק'), ולזלי מנוויל ('תקוות גדולות', 'סודות ושקרים', 'וירה דרייק', 'טופסי טרווי', 'הכל או כלום') דמות משנה בתסריט שמצליחה לגנוב את ההצגה בסרט, לפרקים בזכות משחק מצוין, לפרקים באופן לא מוצדק. 

אפילו אימלדה סטונטון ( 'וירה דרייק') נותנת כמה גיחות לתוך העלילה המסועפת (וכל מי שמתעניין בתופעת הRecurring collaborations בסרטיו של מייק לי, מוזמן לבקר בערך הוויקיפדיה.



יחד מעבירה החבורה הזו עוד שנה יחדיו (והדגש כאן הוא בהחלט על המילה עוד)  through sickness and health, through good times and bad, till death do them apart, ו(זהירות ספויילרון) יש גם מוות אחד במהלך הסרט הזה. 


חוצמזה, אין הרבה מה לומר על 'עוד שנה', מלבד שזהו עוד סרט אנושי להחריד של לי, שמצחיק לרגש ולהצחיק, להעציב ולדכא פעם אחר פעם, כבמטה קסמים. 


שוב, זהו לא סרט משמעותי ברפרטרואר של מייק לי. זהו רק עוד סרט של מייק לי. 

3 תגובות:

  1. עושה רושם שמזג האויר הסגרירי אכן מתאים לצפיה במייק לי...

    השבמחק
  2. לגמרי סגרירי.
    אטלס, תודה על הסקירה.
    אני לא מומחית למייק לי. ראיתי 4-5 סרטים שלו עד כה.
    עירום הכניס אותי להלם קרב. בוטה. דוקר. יותר מדי בעיני. לא משאיר דבר אחריו.
    אבל, פה המצב שונה. הסרט הזה מלא חמלה. כמעט נטול רוע אנושי. זה הכל בנסיבות.
    אמנם סגרירי, אבל האמת שהתחושה היא כאילו הפעם מייק לי לא השאיר אותנו בחוץ. הצופה מרגיש כאילו הוא שותה תה חמים ומתבונן בעד החלון בכפור שבחוץ.
    לא שאין כאן סבל. יש. הרבה. מפחיד.
    אבל, נדמה שלי מזמין אותנו להיכנס הביתה ולהתגונן מפניו.
    איזה מין בית זה? הבורגנות, הממסד, החיים המסודרים.
    אם רק נכנע לאורח החיים הזה (בתוספת אהבה) - הכל יהיה בסדר. נמצא תוחלת. החיוכים יהיו אמיתיים.
    ממייק לי אני מצפה לביקורת אנטי ממסדית, ביקורת חברתית על הערכים המקובלים. וחבל שלא היתה.

    יש לציין שהמשחק משובח. הדמויות מעניינות (גם אם לא מתפתחות ולא יותר מדי מורכבות) והבימוי, כמו תמיד, לעילא. במיוחד סצנת הצללים במשחק הגולף.

    רעות

    השבמחק
  3. תודה על התגובה, רעות.
    קראתי איפשהו (תרבו מעריב?) שדווקא בנראטיב הפשוט של הסרט הזה מצויה ביקורת על הממסד ועל המדינה: הזוג המרוצה בחלקו הוא בעצם המדינה, הממשל, ואילו החברים הנזקקים שלהם, חסרי הישע הם האזרחים, והיחס ה'מתנשא' של הזוג אליהם הוא יחס המדינה המערבית, שאימצה לה עללי משחק סמי-סוציאליסטיים של מתן עזרה, תמיכה וכו..
    אז יש ביקורת או אין ביקורת? לעולם לא נדע..
    ובעיני הסצינה הטובה ביותר דווקא היתה בבית האח, אחרי הלוויה, כשהמצלמה מתמקדת בפניו וברקע טפט ישן נושן. צילום/בימוי מעולה.

    השבמחק