שהכל נעשה במבטו

על אף שהסופר הגרמני זיגפריד לנץ פירסם למעלה מארבעים רומנים ונובלות, מהם 11 בעברית, שמעתי עליו רק לאחרונה.


היה זה כנראה יבול התרגומים החדש, שראה אור בשנתיים האחרונות בהוצאות כתר ומחברות לספרות, שהעיר את תשומת ליבי לדבר קיומו של הסופר המזדקן.


לכן, כשנתקלתי בנובלה הקצרצרה של לנץ (פחות מ100 עמודים), דקה דומייה, נעניתי להזדמנות להתוודע מעט אל יצירתו.

דקה דומייה עוסק בסיפור אהבתם של כריסטיאן, תלמיד תיכון בשנת הלימודים האחרונה שלו, ומורתו לאנגלית הצעירה, סטלה פטרסן.

מבחינת השתלשלות העלילה, הנובלה מתחילה בסוף, באזכרתה של המורה הנערצת, ונעה קדימה ואחור בזמן, מנקודת פגישתם של השניים, דרך סיפור אהבתם הקצר, ועד לסוף שכמו ידוע מראש.


זה חייב להיגמר באסון

מפתה לקרוא את דקה דומייה כסיפור אהבה אסורה בין מורה בוגרת ותלמיד צעיר, רומן שדינו מיתה. המורה המנוסה, הפתיינית, אוספת לחיקה את התלמיד הצעיר, המבולבל, שובה אותו בקסמיה והוא הולך אחריה כמסומא.


אולם לנץ לא מאפשר לנו להתמסר בקלות לקריאה פשוטה שכזו.

במהותו, דקה דומייה הוא רומן חניכה. רוב הנובלה הקצרה הזו נמסרת מנקודת מבטו של כריסטיאן. לדידו של בלוג זה, נקודת המבט הזו היא המפתח להבנת העלילה של הספר.

מרגע שמומשה המשיכה הראשונית בין המורה ומאהבה הצעיר, סטלה מוסרת בידי כריסטיאן תמונה של שניהם. פעמים רבות אנו מוצאים את כריסטיאן לוטש את מבטו בתמונה זו. 

בתוך המבט של כריסטיאן מקופלים התשוקה והאיווי לדעת, להבין, ליצור לעצמו זהות. כל תהליך ההתבגרות שלו והתגבשות זהותו כאדם בוגר מוצא מיצוי במבט שלו בעצמו, בחברתה של אישה בוגרת ממנו. המבט שלו על סטלה הוא מבט מנכֵס (possessive), מבט אובססיבי. זהו מבט דומה לזה של הצייר, כפי שמסביר "המורה לאמנות המפוזר [...] שכתב על קוקושקה [...]: אצל צייר, לראות משמע לנכֵס".

המבט שלו בתמונה זו מעסיק אותו מאוד, כפי שמבטם של אימו ואביו, שהתמונה של הזוג המוזר מעלה בהם שאלות, מעסיקה אותו:

סטלה, לא תתפלאי בוודאי שלמחרת בבוקר מיהרתי להסתכל בתמונה שלנו כדי לגלות מה אמי חשבה שהיא רואה בה

גם ידידתו של כריסטיאן, סוניה, מוצאת עניין מיוחד בתמונה של הזוג:

התמונה של סטלה ושלי עניינה אותה יותר מהחרקים הלכודים, היא לקחה את התצלום, "זאת המורה שלך, נכון?", "כן, סוניה, זאת המורה שלי, גברת פטרסון". זמן מה שקלה בדעתה מה התמונה מגלה, פתאום שאלה, "אתם אוהבים אחד את השני?"

מבטם של אחרים בסטלה מעסיק אם כן את כריסטיאן עד מאוד. הנה כך הוא מתאר את הרישום שמצייר המומחה הסקוטי לדייג, אליו מתלווה סטלה כמתרגמת:

המומחה הסקוטי הודה לה בקידה מרומזת, והושיט לה דף נייר, הנחתי שכתב לה ברכה. אחר כך גיליתי שהאיש היה צייר זריז, שצייר את סטלה כבתולת ים בעלת זנב דג מקושת יפה. את נראית כמו יפהפייה מהאגדות, סטלה, והייתי הולך אחרייך גם על קרקעית הים.

מבלי לגלוש לביקורת פמיניסטית על משמעות המבט הגברי, ניתן בהחלט לומר שהמבט של כריסטיאן הוא מבט פטישיסטי, על גבול הפולשני: סטלה נהפכת בעיניו לאובייקט. המכתבים שקיבל ממנה; התמונה שלה שכריסטיאן גונב מטקס האזכרה שנערך לזכרה בבית ספרו  - אלו משמשים בידיו כאובייקטים ריטואליים, תחליפים לדמותה האמיתית של סטלה.

הנה כך מתאר כריסטיאן את תגובתו של מנהל בית-הספר, מר בלוק, לנוכח תמונתה של סטלה:


זמן מה התאבן אל מול תמונתך, סטלה, על התמונה, באלכסון, היה תלוי נייר קרפ שחור, סרט אֵבֶל, סרט זיכרון; בעודו קד לפני תמונתך חיפשתי את פנייך [...] מר בלוק דיבר אל תמונתך, הוא קרה לך סטלה פטרסן היקרה והנערצת

המבט הזה הוא מבט שביכולתו לברוא ולהרוס, ובמהלך קריאת הנובלה הקצרה אך הדחוסה הזו עולה אף המחשבה כי כריסטיאן, ברצף הדיבור שלו, הוא מניע את העלילה כמו מספר יודע-כל שהכל נעשה בדברו, בודה את סטלה כאילו היתה פרי דמיונו.



מבטו מסוגל אף לנפוח באהובתו חיים, כמו להעלותה באוב:


ככל שהארכתי להביט בתמונתך, סטלה, כך נראה שהתמונה מתחילה לחיות באופן מסתורי כלשהו

אין זה פלא אם כן שסטלה מוצאת את מותה לנגד עיניו של כריסטיאן, ותחינתו שתשוב אליו מגולמת גם היא בתחינה למבטה, בבקשה להיראות, להשתקף בבָּבוּאָתה:


מאחר שעיניה היו עצומות, אמרתי, ביקשתי, "סטלה, תסתכלי אלי," ועכשיו ליטפתי את פניה וחזרתי על בקשתי, "סטלה, תסתכלי אלי." 


ברגעים אלו סטלה היא כמו בובה בידיו. הוא שולט בה, קובע את גורלה, והכול נעשה במבטו.