קץ ההיסטוריה?

The true life is not reducible to words spoken or written, not by anyone, ever

ספריו של דון דלילו (רעש לבן, איש נופל, שכבר כתבתי עליו פה) עוסקים בהתמודדות עם שינוי, בהסתגלות למציאויות אחרות, בהתנהלות היומיומית בעולמות אפשריים. הם ממוקמים לעיתים קרובות בהווה בעל צביון עתידני, בו הכל אפשרי, והרשות בו נתונה.

אך אבוי! טיבם של נראטיבים אפשריים שהם מתממשים והופכים למציאותיים. כך, אנו עדים על מרקעי הטלוויזיה שלנו לאסונות שמותירים אותנו פעורי פה (צ׳רנוביל, נפילת התאומים, הר הגעש באיסלנד, התפוצצות אסדת הנפט במפרץ מקסיקו, שידור חוזר של מלחמת המפרץ, שכזכור לא קרתה..)

או שמא, אם להמשיך את הקו המחשבתי של ז'אן בודריאר, המציאות שאנו חווים כל יום איננה המציאות, אלא מציאות שעוברת המְחֲזֶה, מציאות שמעובדת היטב בטרם היא נמסרת לנו ללעיסה, לבהייה. 

ספרו האחרון של דלילו, Point Omega עוסק בדיוק בשאלה הזו: שאלת ייצוג המציאות.

במרכז הרומן, ריצ'ארד אלסטר, אקדמאי, מומחה לבלשנות, שסייע לפנטגון ולשירותי הביטחון בהסברת מלחמת המפרץ השניה (ראו "כיבוס מילים" שכבה אחת של אינטרפטציה של המציאות). אלסטר מחוזר על ידי ג'ים פינלי,במאי סרטים דקומנטריים, שרוצה להפיק סרט בו אלסטר ידבר על חוויותיו מהמלחמה ההיא (הקולנוע התיעודי כשכבה נוספת של אינטרפטציה, עטופה בשכבה נוספת, הנראטיב של אלסטר).

ההשוואה לסרטו של במאי הסרטים הדקומנטריים המהולל ארול מוריס, The Fog of War, על חוויותיו של רוברט מק'נמרה, שר הביטחון השמיני של ארה"ב במהךף מלחמת וייטנאם) מתבקשת, אולם לא בנושאים בעלי אופי פוליטי באתי לעסוק פה, וגם ספרו של דלילו משתמש במלחמה ותוצאותיה רק כתמונת הרקע של הרומן שלפנינו.

***

בציורו, בגידת הדימויים (La Trahison des Images), מבקש הצייר הבלגי רנה מגריט להראות כי גם הייצוג הריאליסטי ביותר של עצם כלשהו הוא ייצוג בלבד, כלומר, ייצוג של אובייקט איננו תחליף לאובייקט עצמו. ז'אן בודריאר הגדיל ועשה אחריו, וקבע כי ישנם בעולמנו אובייקטים ומושגים (ע"ע סימולאקרה,) המשמשים כתחליף לאובייקטים ומושגים שאינם כלל קיימים בעולמנו.

***

סביב נקודה זו (שאלת ייצוג המציאות) נע הרומן הקצרצר של דלילו (פחות מ100 עמודים.)


אפילו שם הרומן הוא היפוך של המושג Omega Point שתבע הפילוסוף הישועי פייר טייר דה  שרדן, ושבמהותו מציין נקודת אל-חזור בהתפתחות האבולוציונית האנושית, מעבר לישות אנושית אחת/אחרת המגלמת בתוכה ומדברת בשם האנושות כולה.

אלא שאלסטר הוא סוג של נביא זעם, ולא ברור אם נבואותיו משקפות את הלך רוחו האישי או את הזמנים בהם הוא חי.


כל זה מעלה שאלות על הזמן, כמובן. למה עכשיו? מאין עולות המחשבות הללו על עידן חדש, על גלגול נוסף באבולוציה האנושית?

כל דור מנסה לחשב את קיצו לאחור באמצעות העלאת תיאוריות שונות סביב אירועים המתרחשים בתקופתו (קץ ההיסטוריה של פרנסיס פוקויאמה, למשל.) על ידי דמיון עתידינו האפשרי אנו משתחררים כביכול מעול הזמנים בהם אנו חיים.