בסקיאט בלונדון. שבעה רשמים מתערוכה בא לא ביקרתי

1.1. בעוד כמה ימים תיסגר תערוכת הציורים Basquiat - Boom for Real במרכז הברביקן שבלונדון. לפי מקימיה, זו הרטרוספקטיבה הראשונה בבריטניה שמציגה מבחר מקיף של עבודותיו של האמן האמריקאי ז'אן מישל בסקיאט. התערוכה נפתחה בספטמבר 2017, והיא עתידה להיסגר בימים הקרובים.

1.2. בתערוכה מוצגים כמה עשרות מיצירותיו של בסקיאט, לצד סרטים בהם השתתף ושאר מיצגי מולטימדיה.

1.3. אחד האתגרים בהרמת תערוכה שמוקדשת לעבודותיו של בסקיאט, שרוב יצירותיו נמצאות כיום בבעלות פרטית. מתי-מעט מציוריו מוחזקים ע״י מוזיאונים שזיהו בשלב מוקדם את הפוטנציאל הגלום באמן השערורייתי ולא-קונבנציונאלי.

2.1. נתקלתי בבסקיאט בפעם הראשונה לפני עשרים שנים בערך, כשצפיתי בסרטו של ג׳וליאן שנאבל, בסקיאט (1996.) הסרט זמין לצפייה פה.

2.2. השחקן ג׳פרי רייט גילם את בסקיאט, ואילו את אנדי וורהול, חברו, מורו ורבו של בסקיאט, גילם הזמר דייויד בואי, בתפקיד שזכור לי במיוחד (לימים הזדמן לי לצפות בסרט אחר בשם רעב, בו גילם בואי ערפד שכלוא במשולש אהבים עם השחקניות קטרין דנב וסוזן סרנדון.) 

2.3. שתי סצינות זכורות לי במיוחד מהסרט: הראשונה, בה בסקיאט נתקל בוורהול לראשונה, ומוכר לו גלויות שצייר, ב-10 דולר ליחידה. השניה, בא בסקיאט מבקר בסטודיו של וורהול. האמן המפורסם מבקש מאחד מעוזריו (או מאהביו..) להשתין על קנווס גדול שמונח על הריצפה. השתן אמור לשמש כמחמצן שישנה את פני הציור ויביאו לידי טרנסופרמציה לא צפויה (אחד הציורים בסדרה נמכר לא מזמן תמורת למעלה ממיליון דולרים.) מיד אחרי-כן יורדים השניים למעדנייה שכונתית שם טועם בסקיאט קוויאר בלוגה ומבקש מוורהול לקנות קופסה שלמה עבורו. מחיר הקופסה כ-3000$. (ניתן לצפות בסצינה פה.)

3.1. המיתוס של בסקיאט מרקד בין שני קטבים: מצד אחד הוא אנטי-גיבור שהתחיל את דרכו כאמן גרפיטי ברחובות מנהטן וברוקלין וסיים את דרכו זמן קצר יחסית אח״כ, כשהוא בן 27, ממנת-יתר של הרואין. 

מצד שני סיפורו של בסקיאט - אוטודידקט ש׳הצליח בגדול׳ למרות כל החסמים (הוריו התגרשו כשהיה ילד; אימו אושפזה לראשונה בבית-חולים פסיכיאטריים כשהיה בן 11, וז׳אן מישל התגלגל מבי״ס אחד לשני עד שפרש סופית בגיל 15..)משתלב בקלות בסיפור ההצלחה האמריקאי, במיוחד זה שפותח בשנות השמונים (למעשה, פריצתו של בסקיאט התרחשה בד-בבד עם הבום הכלכלי שפקד את וול-סטריט בתחילת שנות השמונים; ברוקרים עשירים היו בין האנשים הרבים שהחלו לחטוף את ציוריו של בסקיאט, שמחיריהן עלו מיום ליום.)

3.2. בגלל כל אלו מסכימים המבקרים, קשה מאוד (ואולי בלתי-אפשרי) להפריד בין בסקיאט האמן ובסקיאט האדם/סנסציה. לא ניתן לקרוא את הטקסט ללא הביוגרפיה. 

4.1. אחד מהניסיונות האלו, להבין את האדם מאחורי הציורים, מצא ביטוי בספר Widow Basquiat, ממואר קצר שנכתב ע״י ג׳ניפר קלמנט, על פי ראיונות שניהלה עם בת זוגתו של בסקיאט, סוזן מאלוק, שחיה עם בסקיאט בין השנים 1981-1983.

4.2. הנה מבחר ציטוטים מהספר:

Widow Basquiat was a morbid nickname, given to me by Rene Ricard, many years before Jean-Michel died

[...]

He loved to shock, even with generosity. It was like punching someone

[...]

He refuses to sell his paintings and writes "NOT FOR SALE" on some of them. He is furious because people are writing about his ghetto childhood and call him a "graffiti artist" and "primitive." "They don't invent a childhood for white artists," he says.” 

[...]

Jean was black and had to present himself as separate from graffiti somehow. Keith was gay and white and could glamorize graffiti in a way that Jean could not. Jean and Keith both understood this

[...]

He was attracted to people for all different reasons. He was attracted to intelligence more than anything and to pain. He was very attracted to people who silently bore some sort of inner pain as he did, and he loved people who were one of a kind, people who had a unique vision of things

5.1. אכן, קשה מאוד להפריד בין האמן והביוגרפיה שלו. ובמידה רבה קשה גם להפריד בין צבע עורו של בסקיאט והזהות שלו כאמן. 

5.2. לפי אנקדוטות שסיפרו חבריו ואנשים שבילו עימו, בסקיאט התקשה לא פעם לתפוס מונית אחרי ערב מכירות מוצלח בגלריה בניו-יורק, ופעם אפילו לא הורשה להיכנס למסעדה בלוס-אנג׳לס. להיות שחור צעיר ומצליח בארה״ב של תחילת שנות השמונים לא היה דבר של מה-בכך.

5.3. יצירותיו של בסקיאט עמוסות בהתייחסויות לנושאים של זהות, גזע והיסטוריה. למעשה, עד היום הוא אחד האמנים האפרו-אמריקאים הספורים שפרצו לתודעה הבינלאומית.

6.1. אחד האספקטים הייחודיים ליצירותיו של בסקיאט, לצד אלו של רוברט מייפלתורפ בן תקופתו, שלמרות שהפכו למוצר מבוקש ויקר-ערך, הן עדיין שמרו על אופיין המרדני ואנטי-ממסדי (במכירה במאי 2017 נמכר אחד מציוריו לאספן יפני במחיר פנוממנלי של כ-110 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר שיש פעם שולם עבור יצירה של אמן אמריקאי [הציור נמכר במקור תמורת 19,000$.])

7.1. לא ביקרתי בתערוכת של בסקיאט בלונדון כי על אף שאני גר באירופה זה למעלה משנתיים, לא כ״כ פשוט לקום ולנסוע, לקנות כרטיס טיסה בספונטניות, לחיות חיים נטולי-דאגות.

רצח אקראי

אחרי שבילה כמה חודשים טובים ברשימת החשקים שלי באתר אמזון, קניתי לפני שבועיים באתר החברה עותק משומש וזול במיוחד של ספרו האחרון של אלן בנט, Keeping On Keeping On. זהו עב-כרס שמאגד קטעים מיומניו של הסופר ומחזאי הבריטי, יחד עם נאום שנשא ב-King's College שבעיר קמברידג׳, וכן מאמר שכתב בזכות ההגנה על הספריות הציבוריות.

אלן בנט הוא אחד הסופרים הפופולארים בבלוג שלי, לצד טג׳ו קול, כמובן, אליו אתייחס פה בהמשך. מאז שגיליתי אותו, אי שם בשנת 2008, אז קראתי את ספרו הנפלא The Uncommon Reader, אני מנצל כל הזדמנות לקרוא עוד משהו פרי עטו של הסופר הבריטי החביב הזה.

בנט כבר בן 83. היומנים שאוגדו בספר מתחילים בשנת 2005, כשהיה בן 71. בניגוד לרוב הספרים פרי עטו שקראתי עד כה, שמתאפיינים לטעמי בריאליזם אספקפיסטי שמתובל היטב בקמצוץ של הומור שחור, ספרו האחרון די ׳מחובר לקרקע׳ ועוסק בעיקר בענייני דיומא.

כעשרים עמודים מתחילת הספר מוזכרים, כבדרך אגב, אירועי הטרור שהתרחשו בשביעי ביולי (7/7,)  בזמן שבריטניה אירחה את ועידת ה-G8. בשלושה פיצוצים נפרדים, ברכבת התחתית של לונדון ובאוטובוס קומותיים, נפצעו כ-700 בני אדם ונהרגו 52.

באקט של סקרנות חיפשתי באינטרנט עוד קצת מידע על ההרוגים באירועים הללו, שהספקתי כבר לשכוח.

רוב ההרוגים, מסתבר, היו בשנות העשרים ושלושים של חייהם. ארבעת המפגעים היו אזרחים בריטים בני 18-30. שלושה מביניהם נולדו באנגליה, להורים, מהברים מפקיסטן.

ראש ממשלת בריטניה ד׳אז, טוני בלייר, תלה את הגורמים לפיגוע בעיקר באופיים הלא דמוקרטי של המשטרים האסלאמיים, וכן האשים את אזרחי המדינות האסלמיות בנחשלות ומסכנות. האצבע הופנתה כלפי חוץ. אף מילה על התנאים הפנימיים שהביאו להפיכתם של צעירים בריטים לרוצחים. ארבעתם, יחד עם עשרות ההרוגים בפיגועים שיזמו, הפכו לחלק מהסטטיסטיקה  של ׳המלחמה בטרור׳.

בשבוע לאחר מכן דווח בבריטניה על גל של יותר ממאה התקפות נקמה של אזרחים בריטיים נגד מוסלמים.

באווירת העליהום הזו נורה למוות גם ז׳אן שארל דה מנזס, אזרח ברזילאי שזוהה בטעות כאחד האחראים לפיצוצים שאירעו ברחבי הבירה האנגלית ב-21 ביולי, כשבועיים אחרי אותו יום קטלני. דה מנזס נורה ברכבת התחתית כשבע פעמים בראשו על אף שלא נשא נשק או הראה סימני התנגדות לשוטרים שעקבו אחריו. משפחתו פוצתה בסכום כולל של כ-£100,000 ע״י משטרת לונדון. 

***

על ספר אחר שקראתי לאחרונה, קובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול Known and Strange Things כתבתי כבר כמה פעמים בבלוג הזה.

אחד המאמרים הטובים ביותר בספר נקרא A Reader’s War. הוא פורסם במקור ב-New Yorker באוקטובר 2013. 

קול פותח את מאמרו בתהייה: איך ייתכן שנשיא ארה״ב דאז, ברק אובמה, an elegant and literate man with a cosmopolitan sense of the world, אדם שבספרייתו מתנוססים כותרים של סופרים כמו טוני מוריסון, פיליפ רות, דרק וולקוט וג׳ון מלוויל, זרע כ״כ הרבה הרס ברחבי העולם, תוך שהוא עושה שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.

מאז 9/11, כ-95% מכל החיסולים הממוקדים שאישר הממשל האמריקאי בוצעו באמצעות מלטי״ם (Drones) שחגים בשמיים, אלפי מטרים מעל פני האדמה, ומתבוננים יום ולילה, 24 שעות ביממה, בנעשה על פני הקרקע, מסמנים מטרות ועוקבים אחריהן, ומידי פעם גם יורים אש חיה כדי לפגוע במטרה. מרבית החיסולים מבוצעים ממרחק רב, חלקם אף מניו-מקסיקו שבארה״ב, כפי שמעידה הכתבה הזו.

מאז 2001 פועלים המלטי״ם של צבא ארה״ב לא רק בעירק ובאפגניסטן, אלא גם בתימן ובסומליה, אליהן הגיעה ידו הארוכה של הממשל האמריקאי בטענה שיש במדינות אלו שלוחות של ארגון אל-קאעידה. 

בזמן שקודמו, בוש ג׳וניור, אישר במשך כל ימות כהונתו כ-50 חיסולים בעזרת מלט״ים, אובמה, זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2009 הפך את השימוש במלטי״ם כאמצאי לגיטימי לחיסול לשימוש כמעט יומיומי. עד לשנת 2013

הוא אישר כ-350 חיסולים, בשם ׳המלחמה בטרור.׳

The White House, the C.I.A., and the Joint Special Operations Command have so far killed large numbers of people. Because of the secret nature of the strikes, the precise number is unknown, but estimates range from a several hundred to over three thousand. These killings have happened without any attempt to arrest or detain their targets, and beyond the reach of any legal oversight. Many of the dead are women and children. Among the men, it is impossible to say how many are terrorists, how many are militants, and how many are simply, to use the administration’s obscene designation, “young men of military age"

ובמקום אחר הוא מבהיר את עמדתו:

The plain fact is that our leaders have been killing at will

המוטיבציה של מפעילי המלטי״ם היא כביכול כפולה: לחסל את אויבי הדמוקרטיה, מטרות לגיטימיות כביכול, וכן להגן על החיילים שלוחמים על הקרקע. אולם ממש כמו במקרה של הסיכולים הממוקדים בישראל, לעיתים רחוקות מצליחים מפעילי המלטי״ם להשלים את מלאכת החיסול ללא ׳נזק משני׳. התוצאה: רצח אקראי.

the assassination of the Taliban chief Baitullah Mehsud in Pakistan in 2009 succeeded only on the seventeenth attempt. The sixteen near misses of the preceding year killed between two hundred and eighty and four hundred and ten other people

***

בנט, הסופר הזקן שנולד לפני מלחה״ע השניה וכבר ראה מלחמה או שתיים בחייו, וכן אינספור אירועי טרור, אם בידי ארגון ה-IRA או אח״כ בידי אל-קעאידה, אינו יכול שלא להעיר: 

[...] as Bush and Blair trot out their vapid platitudes about “the War on Terror”, give or take a few score of dead it’s hard not to think things are well under control. No one as yet suggests or speculates that this new front in “the War on Terror” might have been avoided had the country not gone to war in the first place

זה סיפור הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? המלחמה לטרור או הטרור למלחמה?

What captures the imagination about the four bombers is that when they split up at King's Cross only minutes before they knew they would be dead they were, according to the tapes, chatting and joking as if off on holiday. It's this gaiety and unconcern which makes all the talk of a War on Terror and the nation's resilience seem beside the point. It’s Thomas More joking on the scaffold, except that More wasn’t taking anyone else with him. But how can mere self-preservation prevail against such unconcern? This debonair going to their (and our) deaths beyond understanding and made so, too, because it would, in any other circumstances, be admirable.

גם אם אף-פעם לא נדע ׳מי התחיל׳, המלחמה בטרור, בין אם במילים או באמצעים טכנולוגים מתקדמים, היא עיסוק עָקַר שתחילתו כרוכה בסופו וסופו בתחילתו.

תשוקה למסעות

I long to journey endlessly, always in search of something new. Always alert 
Enrique Vila- Matas  

כמה שבועות לאחר מעברינו לברלין, קניתי באופן ספונטני את הספר 36Hours שראה אור כשיתוף פעולה בין הוצאת Taschen והניו-יורק טיימז. הספר עב-הכרס מפרט 125 טיולים קצרים של כ-36 שעות בערי אירופה ומיועד, ככל הנראה, לטַיָּל הספונטני. 125 מתכונים זריזים שנועדו להשביע איזושהי תשוקה למסעות.

כפי שניתן לצפות, המעבר לעיר הבירה הגרמנית, הממוקמת פחות-או-יותר במרכז אירופה, הוליד הרבה ציפיות לטיולי סופשבוע זולים וספונטניים ברחבי אירופה. 

המציאות היתה קצת רחוקה מהחלום.

חיי היומיום נכנסו מהר מאוד למסלול של שיגרה. הריון ולידה הגבילו קצת את חופש התנועה. ומעט הנסיעות שכן יזמנו היו למולדתנו הרחוקה (כן, הספקנו לבלות שני לילות בפראג, וארבעה לילות באיטליה בקיץ 2016, אך בגרמניה עצמה כמעט ולא תיירנו..) 

***

יש אנשים שמבלים חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. 

בקובץ המאמרים של טג׳ו קול, Known and Strange Things, מתאר הסופר הניגרי-אמריקאי מִסְפָּר לא מבוטל של נסיעות שערך בין השנים 2010-2015 בריבי ארה״ב ולמדינות שונות כמו ישראל, דרום-אפריקה, בשוויץ ובברזיל.

עבור קול, סופר ועיתונאי בכל רגישות פוליטית וחברתית, פעמים רבות הביקורים במקומות חדשים טעונים מאוד. כפי שהמאמרים על ישראל, דרום-אפריקה, וברזיל.

באחד המאמרים, Brazilian Earth, מתאר קול ביקור ראשון שערך בעיר הבירה, ריו דה-ז׳נרו. מרגע הנחיתה הוא חווה תחושה מוזרה של אליאנציה בתור אדם שחור במדינה שאחוז לא מבוטל מאוכלוסייתה כהי עור (למעשה, בניגוד לארה״ב בה שיעור השחורים לא עולה על 10% מכלל האוכלוסיה, בברזיל מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 מעיד שמרבית מתושבי המדינה אינם לבנים.)

באחד מסיוריו בעיר הוא נתקל ביריד-רחוב ברוכל בשם אל חאג׳, אדם ממוצא סנגלי שחי בברזיל כבר 12 שנים. אל חאג׳ מתאר לו מציאות די קשה לאנשים שחורים בברזיל. 

קול מדוכדך מביקורו בעיר הבירה הברזילאית. הרקע לדכדוך מתברר במהרה: מרבית השחורים שחיים בברזיל כיום הם צאצאים של עבדים שהובאו מניגריה, ארץ הולדת הוריו של קול, וכן המדינה בה העביר את כל שנות ילדותו ונעוריו.

This country is the site of some trauma to which I am related, a trauma the memory of which catches me at sudden moments ... A blood knot ties each of us to ancient acts of violence. I am unhappy and at home

בהקשר זה, קשה שלא לקרוא את צמד המילים at home ללא נימה בלתי-מבוטלת של ציניות. הבית של קול, ארה״ב, הוא מקום רדוף-רוחות. הגזענות היא דבר שבנורמה, וההפרדה בין לבנים ושחורים מורגשת בכל 

The place at which we arrive after crossing the world is a surprising version of home ... What has us setting off to distant destinations in the first place? 

שאלה טובה..

***

Stations and ports, these are my passion

Stefan Zweig

שטפן צוויג, שהיה למוד מסעות, מצא את מותו באותה ברזיל בה ביקר טג׳ו קול, בשנת 1942, במושבה גרמנית קטנה במדינת ריו דה-ז׳נרו.

הסופר, ביוגרף עיתונאי ומחזאי האוסטרי, שכתב כמה עשרות ספרים בחייו, בילה את רוב שנותיו בנסיעות. שנים אחרי מותו לוכדו כמה עשרות מאמרים קצרים שכתב לכדי ספר בשם Journeys (מסעות.)

הדרך שמתוארת במסעות מתחילה באימפריה האוסטרו-הונגרית של שנות נעוריו של צוויג, דרך שנות מלחמת-העולם הראשונה והתוהו ובוהו של אחריתה, ומסתיימת בעלייתם של הנאצים לשלטון, ותחילת משטר הטרור והרדיפה (צוויג תיעד את הלך הרוח שרווח באירופה בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה-העשרים בספרו העולם של אתמול, שסיים לכתוב יום לפני שהתאבד.) 

When I am on a journey, all ties suddenly fall away. I feel myself quite unburdened, disconnected, free... There is something in it marvellously uplifting and invigorating. Whole past epochs suddenly return: nothing is lost, everything still full of inception, enticement

עבור צוויג, הנסיעות מעיר לעיר היו הכרח תרבותי וכן תרופה לתחושת הדיכאון שהתשלטה עליו לאחר שחי במקום אחד זמן רב מדי. הוא בילה את רוב שנות חייו הבוגרים בנסיעה ברכבת בין מדינות מרכז אירופה, בביקור של סופרים וחברים.

באיפר שבצפון בלגיה, העיר שסמוך לה ניטשו הקרבות הקשים ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, נהרגו כמיליון בני אדם מיותר מ-15 מדינות שונות. צוויג ביקר בעיר ב-1928, כעשר שנים לאחר שדעכה האש, ונוכח לראות שהעיר הפכה כעת ליעד תיירותי מבוקש:

Presently the name of Ypres, the ville martyre, shouts from all the posters, from Lille to Ostend, from Ostend to Antwerp, and far into Holland. Organised tours, excursion by automobile, individually tailored visits; it’s a veritable bidding war. Every day some ten thousand people (perhaps more!) come to pass a few hours here: Ypres has become Belgium’s star attraction

החל מ-1934 נשאו נסיעותיו של צוויג אופי אחר לגמרי: לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא הפך לסופר יהודי גולה. הוא שב לעיר הקיט אוסטנד שבבלגיה בקיץ 1936, שם בילה בין השאר עם הסופר היהודי יוזף רות. אח״כ נסע לאנגליה ומשם לארה"ב.

לנסיעתו האחרונה, בחר בברזיל, בה התאבד יחד עם אשתו ב-1942.

בברזיל הוא הרגיש שהגיע ליעדו האחרון, שתמו מסעותיו. במכתב שכתב לחבר כמה ימים לפני שהתאבד, כתב צוויג:

My inner crisis consists in that I am not able to identify myself with the me of passport, the self of exile

ובמכתב שהשאיר לפני שהתאבד, כתב:

The world of my own language sank and was lost to me and my spiritual homeland, Europe, destroyed itself

***

כשאודיסאוס שב לאיתקה בירתו, אחרי 20 שנים של מסעות, הוא מגלה שארמונו נשדד ונחרב. אשתו מחוזרת ע״י אויביו, ונגד בנו נרקם קשר לחסלו. לבוש כקבצן, הוא נתקל בילד קטן, שאיננו אלא האלה אתנה. והוא מספר לה: ׳איתקה? כן, נדמה לי ששמעתי על איתקה. והנה עכשיו הגעתי לכאן בעצמי.׳ 

המלך ששב ממסעותיו איננו מזהה עוד את ממלכתו. 

כמה מחשבות על החומה

1.1 מזה למעלה משנתיים אני חי עם משפחתי באחת השכונות היותר מבוססות של מזרח ברלין. לא רחוק מביתנו, קצת יותר מקילומטר אולי, ניצבים שרידים של החומה שהפרידה בין מזרח העיר ומערבה. החומה הוצבה ב-1961 בין השכונות פרנצלאואר ברג שבמזרח, ווודינג במערב, אך היום נדמה שהיא עמדה במשך רוב שנותיה בליבה של שכונת מגורים, חוצה רחוב ראשי ומפרידה בין דיירי צידו אחד וצידו האחר  באופן ברוטאלי.

1.2 מידי יום אני חולף ליד החומה. היא נראית בעיני כמו חית טרף שפוחלצה ואינה יכולה עוד לפגוע באיש, לממש את כוחה, לכלות את זעמה בחיה אחרת - היא ניצבת דוממת, קפואה במקומה.

מוזר לגור ליד חומה שאיבדה את מטרתה המקורית, לשמש כגבול, כחיץ בין בני-אדם. קשה לתפוש שבליבה של השכונה בה אתה חי ומעביר את רוב שעות יומך התנוססה פעם חומה.

בחלקים נבחרים ברחבי ברלין, עדיין עומדים שרידיה של החומה במקומם, בדיוק במיקום שייעדו לה האנשים שבנו אותה. אך כוחה עָקָר. היא הפכה לסמל בלבד. סמל שהפך לנכס תיירותי. אך בה-בעת היא גם סמל לתקופה חשוכה בהיסטוריה של האנושות.

2.1 לפני כמה שנים, הרבה לפני שהאפידוזה הברלינאית אף עלתה על הפרק, השתעשעתי ביני ובין עצמי ברעיון לכתוב רומן שמתרחש בישראל, בעיר גדולה ומתפתחת כמו ראשון-לציון, לדוגמא, שתושביה מבקשים לבנות סביב עירם חומה, כדי להגן על עושרם ולשמור על ערך בתיהם הגבוה. הרומן היה מתמקד במיקרו-סוציולוגיה של מקום שכזה: חיי האנשים שחיים בעיר, יחסיהם זה לזה ולאנשים שחיים מחוץ לעיר, כשכל הזמן הם חיים בצל החומה שהם בנו כדי להגן על עצמם. 

מה שהם אינם מבינים, זה שבזמן שהחומה שבנו אכן מגינה עליהם מפני שכניהם העוינים, היא גם כולאת אותם-עצמם בתוך גבולותיה ומצמצמת את חופש תנועתם. 

2.2 שנים אח״כ, באחד מביקורי בירושלים, נדהמתי לראות מרחוק את חומת ההפרדה שנבנתה ממזרח לעיר, חומה שנבנתה כדי לחצוץ בין ריכוזי האוכלוסייה הישראליים והפלסטינים, על מנת לשפרם את ביטחונם של הראשונים, על חשבון זה של האחרונים. 

בניסיון לרכך את הדימוי הנוקשה של חומת הבטון הגבוהה, כונתה החומה ׳עוטף ירושלים׳. 

׳עוטף ירושלים.׳ עוטף כמו חיבוק עוטף. 

3.1 בספרה As Eve Said to the Serpent (וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ) מנתחת הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט את טבעו של גן העדן ממנו סולקו אדם וחווה, אחרי שאכלו מפרי עץ-הדעת. 

ערכי היסוד של התרבות המערבית מושתתים על ההגדרה של גן-העדן כמקום "טהור", ללא "זיהום" מבחוץ, גורסת סולניט.

גן-עדן פירושו גן מוקף חומה, וכאשר אדם וחוה מגורשים מעדן, קירותיו מופיעים לראשונה בנרטיב, כי הם חשובים רק מבחוץ, אומרת הסופרת האמריקאית. אדם וחווה הם הפליטים הראשונים , עלה התאנה מסמל את אשרת הכניסה הראשונה שבוטלה, גן-עדן הוא הארץ הראשונה שפיתחה מדיניות הגירה.

3.2 גן-עדן מוקף בחומות מגדיל את ערכו. רק אנשים מיוחסים, ש׳שייכים׳, יורשו להיכנס אליו.

אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד השני של החומה, מסורב אשרת כניסה. 

3.3 ככל שסיכויי הכניסה שלך לגן העדן פחותים, כן גדלה המוטיבציה לנסות ולהסתנן פנימה. כמו כן, גדל גם הסיכון שכרוך בניסיון להיכנס אל גן-העדן הזה.. 

4.1 בקובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, פרסם הסופר הצעיר כמה מאמרים שנוגעים לטעמי בנושא הזה מכמה כיוונים שונים.

באחד מהם, The Island, שניתן לקרוא גם פה, מתאר קול ביקור באי Robben Island שבדרום אפריקה, לא הרחק מעיר הבירה קייפ טאון. בתמונה שמצאתי באתר וויקיפדיה, האי נראה כמו גן-עדן קטן. אך במציאות, הדבר היה רחוק מכך.

האי שימש כמושבת עונשין החל מהמאה השבע-עשרה, והוחזקו בו בעיקר פעילים פוליטיים שהתנגדו למשטרים השונים שפעלו בדרום אפריקה. בתקופה האחרונה, המפורסם שבאסירי האי, נלסון מנדלה, שלימים הפך לנשיא השחור הראשון של דרום-אפריקה,העביר באי כ-18 מתוך 27 שנות המאסר שנגזרו עליו, עד לנפילת משטר האפרטהייד. יחד עם מנדלה, נאסרו מאות פעילים של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) שפעלה בין שנות ה-60 לשנות ה-80 של המאה-העשרים כתנועת מחתרת לא חוקית וניהלה מאבק נגד האפרטהייד.

האי, לדידו של קול, הוא סמל לכל מקום אחר בעולם בו מופרדים בני-אדם מסביבתם בגלל צבע עורם, אמונותיהם, נטיותיהם הפוליטיות או כל השלושה יחדיו..

The island migrates to other places and the torturers diversify. But the island is never far away. Occasionally, it leaps into the mind of a woman as she goes through her day during the twenty-first century. A man, somewhere, is jolted awake in the middle of the night by things he knows are true. If the island’s physical distance is a little greater now, its moral distance is not.

מתקן הכליאה שברובן איילנד נסגר ב-1996 באופן סופי והפך ל׳מוזיאון רובן איילנד׳, סמל לחירות ולתקווה. מתקן המעצר בגואנטנמו, בו הוקם בשנת 2002 והוא עדיין פעיל, על אף הצהרותיו של נשיא ארה״ב לשעבר, ברק אובמה.  

4.2 בישראל מוחזקים כיום כ-692 פלסטינים על ידי ישראל במסגרת צווים מנהליים. הם מובאים מידי כמה חודשים בפני שופט, בטענה שהם מהווים סכנה לבטחון המדינה, אך אינם זוכים לעמוד למשפט בו יוכלו להגן על עצמם. 

5.1 האי נודד למקומות אחרים והמענים משתנים. חומות שמנותצות מתחלפות בחומות אחרות.

הסכנה שבקריאה

נתקלתי בציטוט מתוך הרצאתו של הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, זוכה פרס נובל לספרות ב-2010. ההרצאה נמסרה בשוודיה לרגל הזכייה בפרס.

אקדים ואומר שלא קראתי אף אחד מספריו של יוסה (יש לי דחייה קלה מסופרים דרום-אמריקאים. דעה קדומה שקשה להסירה..) אך מאוד אהבתי את גישתו של הסופר שמבקש להדגיש, בניגוד מוחלט לתפקידו כ׳מספר סיפורים׳, את הסכנה הגלומה בקריאה.

ההרצאה ראתה אור בספרון קצרצר בשם In Praise of Reading and Fiction: The Nobel Lecture ושזמינה לקריאה גם באתר פרס הנובל.

בחרתי להביא פה רק את החלקים הפחות אופטימיים של ההרצאה..

ההדגשים באדום הם שלי.

When we look in fiction for what is missing in life, we are saying, with no need to say it or even to know it, that life as it is does not satisfy our thirst for the absolute – the foundation of the human condition – and should be better. We invent fictions in order to live somehow the many lives we would like to lead when we barely have one at our disposal.

Literature is a false representation of life that nevertheless helps us to understand life better, to orient ourselves in the labyrinth where we are born, pass by, and die. 

From the cave to the skyscraper, from the club to weapons of mass destruction, from the tautological life of the tribe to the era of globalization, the fictions of literature have multiplied human experiences, preventing us from succumbing to lethargy, self-absorption, resignation. 

Nothing has sown so much disquiet, so disturbed our imagination and our desires, as the life of lies we add, thanks to literature, to the one we have, so we can be protagonists in the great adventures, the great passions real life never give us.

The lies of literature become truths through us, the readers transformed, infected with longings and, because of fiction, permanently questioning a mediocre reality. 

Sorcery that offers us the hope of having what we do not have, being what we are not, acceding to that impossible existence where like pagan gods we feel mortal and eternal at the same time: literature introduces into our spirits nonconformity and rebellion, which are behind all the heroic deeds that have contributed to the reduction of violence in human relationships.

רחוק מהבית

את קובץ המאמרים של הסופר ה ניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, רכשתי כמעט לפני שנה, וגם הקדשתי לו כמה פוסטים, אך למען האמת קראתי רק מתי-מעט מ-54 המאמרים שפורסמו בספר. עד לאחרונה. 

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. התעמקתי בכמה מאמרים והתקדמתי בתוך הספר עד שנתקלתי במאמר בשם Far Away From Here, שפורסם לראשונה בעיתון ה-New-York Times בספטמבר 2015.

המאמר הוזמן מקול ששהה אותה תקופה בציריך, אחרי שזכה במלגה מטעם ה-Literaturhaus השוויצרי, שכללה לינה וכלכלה לתקופה של שישה חודשים.

קול התכוון לנצל את התקופה לכתיבה על לאגוס שבניגריה, העִיר בה בילה את כל שנות ילדותו ורוב שנות נעוריו. אך הוא מצא את עצמו מתרחק משולחן הכתיבה. הנוף שנשקף מחלון דירתו החדשה זימן אותו והוא לא יכול אלא להיענות לקריאה:

I was familiar with the extremes of city life: the crowds, the traffic, the energy, the crime. But nature’s extremes, of violent weather or vertiginous terrain, were unknown to me. Those mountains, visible from my desk, were faint and blue in the distance, not particularly imposing. But already they beckoned

יחד עם המצלמה שלו (קול הוא צלם חובב. על כריכת הספר דברים מוכרים ומוזרים קובצו יחדיו כמה תמונות שצילם בשוויץ ובאפריקה. ואילו Blind Spot, ספר שכולל מעל למאה צילומים שלו, לצד טקסטים קצרים שכתב, ראה אור בחודש יולי בשנה שעברה) הוא החל לתור את שוויץ לאורכה ולרוחבה.

עבור הטַיָּל-קול, השיטוט הוא פעולה שכלתנית. הרגלים צועדות, לעיתים אתה נעזר בידים כדי לטפס או להיאחז במשהו. אך המוֹחַ לא מפסיק אף-פעם לעבוד. הוא כל הזמן מעבד נתונים, משער הַשְׁעָרָות, מנסח הצהרות.

I had a notion: If I could understand the mountains, I could understand the country

***

קול נושא עימו אישזהו מִטְעָן כשהוא עובר לגור בשוויץ. מטען שלא ניתן להתעלם ממנו: 

Switzerland: The place comes with an easy set of mental associations. But I suspected there was more to it than its reputation for calendar-pretty landscapes, secretive bankers and regular trains

ומאוחר יותר, בעת סיור בעיירת הספא לויקרבאד, הוא נזכר בסופר האפרו-אמריקאי ג׳יימס בולדווין, ששהה גם הוא בעיירה בשנות החמישים של המאה-העשרים:

James Baldwin wintered in Leukerbad in the 1950s. Later he would write, ‘‘From all available evidence no black man had ever set foot in this tiny Swiss village before I came’’

הנוף כמעט אף-פעם לא נֵיטְרָלִי. 

נקודת ההתחלה של קול בשוויץ היא של תחושה זָרוּת  אמריקאי ממוצא ניגרי, ושחור. הוא גר במקום זר, אך הוא מנסה לזהות בו משהו מֻכָּר. 

בעל-כרחו הוא מוצא את עצמו מתעמת עם שאלות של שייכות וגעגועים. געגועים במובן של כמיהה לשוב למקום מֻכָּר, לאזור של נוחות בו הגוף לא מרגיש זר.  

אך מהי אותה כמיהה? מה המשמעות של תחושת זרות וחוסר-שייכות במקום אחד, ומאידך הִתְאַוּוּת למקום אחר?

The German word for homesickness is heimweh. Legend has it that Swiss mercenaries from the 15th century onward, dispersed throughout Europe to fight foreign wars, were hardy soldiers susceptible to few weaknesses. But they missed home with a deranging intensity, longing for the high elevation of their cantons, their clear lakes, their protective peaks. This feeling they called, in their Swiss German, heimweh. The intense psychosomatic disorder was first treated in 1688 by the Swiss physician Johannes Hofer, who also gave it the Greek name ‘‘nostalgia.’’ It entered the English language in the late 18th century as ‘‘homesickness.’’ 

מעניין שקול מתייחס לתחושת הגעגועים-הביתה כהפרעה פסיכוסומטית חמורה, משהו שמפריע להתנהלות היומיומית. משבש את ההלך התקין של החיים. 

אך למה בעצם אנו מתגעגעים כשאנו ׳מתגעגים הביתה׳? 

The term ‘‘at home’’ describes both a location and a state of being. You can stay at home or feel at home, and often those two notions coincide. But what about when they don’t?  

I never felt Swiss. I never felt like moving to Switzerland. The appeal was all in the awayness of it, the estrangement that one could count on.

אני מזדהה מאוד עם ההצהרה הזו. לפני למעלה משנתיים עברתי עם משפחתי לגור בברלין. זה לא היה מעבר מתוכנן. לא תכננו אף-פעם לגור בבירה הגרמנית, או בכל עיר אחרת בגרמניה. אולם ממש כמו קול גם אני קיבלתי הצעה שהיתה טובה מידי כדי לסרב לה. ומשנעניתי לה, הייתי צריך ללמוד ולחיות עם המשמעות שלה. לאט לאט.

זהו תהליך מאוד שכלתני. פעמים רבות אני מסתכל סביבי ושואל את עצמי: ׳מה אני בעצם עושה פה?׳ או ׳מה לי ולמקום הזה?׳ 

מצד שני, כשאני מבקר בישראל עולות אצלי פעמים תכופות אותן שאלות בדיוק..

אני לא מתגעגע לישראל. אין בי טיפה אחת של ׳געגועים-הביתה׳. אני חי בגרמניה היום לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשִּׂנְאַת הָמָן.

כנגד הגעגועים-הביתה מציב קול דַּחַף שני. הפוף. 

Heimweh, having been absorbed into standard German, acquired an antonym, fernweh. Fernweh is a longing to be away from home, a desire to be in faraway places. Fernweh is similar to wanderlust but, like heimweh, has a sickish, melancholy tinge. Wanderlust is rooted in the German Romantic tradition and is strongly tied to walking out in, nature. Think of Caspar David Friedrich’s paintings of a lone hiker in spectacular landscapes, communing with the overwhelming greatness and intricacy of nature. Fernweh is a bit more imprecise. One simply wishes to be far away. Fernweh: the syllables sigh 

Fernweh - אתה פשוט רוצה להיות רחוק. כל מקום אחר עדיף על הבית. כל מקום חדש עדיף על המקום המֻכָּר.

***

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. אתה לוקח איתך ספר לנסיעה כדי למלא חלל ריק. כדי להרוג זמן. כדי להמשיך ולהאזין למישהו שהתרגלת לקולו. כדי שיהיה עימך משהו מֻכָּר במקום זר.