תמונות בספרים

תמונות בספרים (ובמיוחד כשמדובר בסיפורת, ולא בעיון) מתקשרים בהכרח לספרים שקראנו, הקריאו לנו או בהינו בדפיהם בשנות הילדות.

תמונות עוצרות את רצף הקריאה, את פיענוח התווים (אצל אנשים מסוימים, קריאה היא בכלל פוטוגנית, אך רובנו מרכיבים תווים, אות לאות, לכדי מילים ואח"כ לכדי משפטים שלמים). הן דורשות תשומת לב משל עצמן. הקורא עוצר ובוהה בהן, מפענח את פרטיהן, מפנים את משמעותן.

לשם מה לשלב תמונות בסיפורת? כדי להעשיר את העלילה. כדי להסביר ולבאר דבר מה שהיו נדרשות מילים רבות כדי להסבירו ('תמונה אחת שוה אלף מילים..') אולם לעיתים הן מוסיפות תהיות משלהן: מדוע בחר הסופר/עורך דווקא בתמונה הזו; מה קשורה התמונה הזו לסיפור, וכו..

תמונות נחרטות בזיכרון יותר ביעילות ממילים (מה קדם למה? האימג' למילה?)

* מתוך ספרה של הזמרת האמריקאית פטי סמית, Just Kids, אוטוביוגרפיה כפולה. שלה, ושל האמן רוברט מייפלתורפ (יראה בקרוב אור בעברית בהוצאת כנרת-זמורה וביתן)

(עוד) שנה בספרים

זה אמור היה להיות פוסט סיכום השנה שלי. הייתי אמור להביא פה דברי סיכום על קריאה של שנה, ולהזכיר את כל הספרים החדשים שגיליתי השנה, אלו שסחפו אותי, אלו ששיעממו אותי, אלו שקניתי וכלל לא פתחתי (רבים מספור) חלקם בשל עצלות, חלקם סתם מפני ש'זמנם עוד לא הגיע'. אך אז הגיע ז'ורז' פרק, ועשה אצלי סדר חדש. 

פרק איתי כבר מעל לעשור. התוודעתי לראשונה לכתביו ולאישיותו אי שם ב1997, כשראה אור כתב העת הראשון של המעורר במתכונתו ה'חדשה', והוא בא לעזרי מאז פעמים רבות (הגיליון הראשון של המעורר הוקדש כולו כרובו לסופר הצרפתי האהוב. לימים ראו אור עוד כמה גליונות עד שנדם לגמרי קולו של כתב העת הנפלא הזה.)

בחזרה לסיכום השנה: סופשנה היא תקופה מתבקשת לסיכומים, ומכיוון שאטלס לא ממש אוהב מצעדים (ובמקום הראשון..) נניח לזה ונפנה לחשבון נפש קטן, בכל זאת קנינו וקראנו הרבה ספרים השנה.

שנה היא תקופה כה ארוכה.


גם השנה רכשתי עשרות ספרים וקראתי כמה וכמה. אמנם, עדיין לא הגעתי לקצב של בלוגרים אהובים כמו John Self (שם בדוי. זהו שמו של גיבור הרומן "כסף" מאת מרטין איימיס) שקורא (או לפחות כך הוא מתיימר) ומדווח על ספר חדש כל שבוע, מה שמתסכם בקלות ל52 ספרים בשנה. כמות יפה לכל הדעות. אם כי לא הכמות חשובה, אלא האיכות. אך אין מה לדאוג גם בתחום זה. בארצנו הקטנה רואים אור מידי שבוע עשרות ספרים חדשים, ואם תוסיפו על זה את השלל המגיע מחו"ל בשלל שפות (בהנחה שאתם קוראים באחת מהן) הרי שיש לפניכם היצע ספרים חדשים גדול מנשוא).


אם אקדיש לכך שעה-שעתיים (טוב נו, אולי יום-יומיים), בטח אצליח להתחקות אחר כל הכותרים שקניתי השנה (או לפחות אחר רובם). למעשה, אילולא קניתי את רוב (טוב נו את כל) הספרים שאני קורא (או לא קורא, פשוט מניח על המדף ושוכח), וודאי הייתי שוכח כמה וכמה מהם, זנוחים לאנחות..


מה שמחזיר אותי לז'ורז' פרק, אמן התיעוד ושחזור האירועים מזיכרון.


הנה החלטה לשנה החדשה: כדי להגיע לסוף השנה האזרחית הבאה יותר 'מוכן' ומאורגן, אולי כדאי שאתחיל לנהל 'יומן ספרים' בו אתעד כל ספר וספר שאקנה א-לה-ז'ורז' פרק (קניתי ספר כלשהו של פרק השנה?? כתבתי על סיפורים מאליס איילנד שלו ושל רוברט בובר בשנה שעברה, אבל קראתי אותו לפני שנתיים-שלוש..) 

השבוע, רגע לפני שהשנה נאטמת לה, השאלתי מן הספריה הציבורית (המדייטק של חולון, שבחים לראש העיר מוטי ששון, במיטב הלוקאליות) עותק של ספרו של פרק, קובץ ה'פרגמנטים' Penser / Classer שראה אור לאחר מותו של פרק (המתרגם האנגלי דייויד בלוס, שכתבתי עליו השנה בהקשר אחר, תרגם את שם הספר לאנגלית כך: "Thoughts of Sorts", אני החלטתי: לחשוב / לסווג, אבל זה בהחלט לא תרגום מספק..)


להתמסר למחשבות של פרק, שפעמים רבות עוסקות בזוטות ולעיתים בדברים ברומו של עולם, זה תמיד תענוג. אם ייפול בידיכם עותק של הספר, קיפצו הישר אל הפרק הרביעי, הערות קצרות על אמנות ואופן סידור הספרים (Notes brèves sur L'art et la maniere de ranger ses livres) והתעמקו קמעה באמנות החזקת הספריה, לדידו של ז'ורז' פרק.


פרק מתאר שם תחילה סיפור משעשע על ידיד שהחליט, מסיבות שתהיינה ברורות לביבליופילים, להגביל את כמות הספרים בספרייה שלו ל361 כותרים. כמות יפה ומכובדת, אלא שמשלא הצליח לעמוד באילוץ הזה (האוליפייאנים ידועים כחובבי אילוצים..) החליט החבר להצטמצם לכדי 361 סופרים. משלא עמד גם בניסיון הזה (ישנם ספרים שלהם יותר מכותב אחד, כמו התנ"ך למשל, וספרות הטרובאדורים הימי-ביניימיים..) החליט לעבור לשיטת 361 'נושאים', מה שלא ממש העיק על ספרייתו ואיפשר לה לגדול עם השנים לכדי כמה אלפי עותקים, ושלום על ישראל..


אח"כ מתפנה פרק לניסיון לשים 'סדר' בספריה שלו ומציע כמה שיטות סידור: לפי גודל, לפי צבע, לפי שמות הסופרים, לפי שמות הספרים, לפי שפות, אינספור שיטות..


ומהו מוסר ההשכל מן הסיפור הנ"ל? איך אכין טוב יותר את ספרייתי לשנה הבאה (בבחינת, נהג-הכן רכבך לחורף!)? אולי אנסה לסדר את ספריית הספרים שלי לפי ספרים שקניתי ולא קראתי לעומת ספרים שכן קראתי.


אמנם, החלק האחרון יהיה דליל במיוחד (כבר התוודיתי על קושיי לסיים ספרים, או שמא על קושיים של ספרים לקנות את תשומת ליבי עד לסוף עלילתם, במקום אחר).

אך גם הסידור הנ"ל נדמה לי מעט בעייתי.. מה עם הספרים שקראתי רק עד כדי מחציתם? מה עם אלו שהנחתי אחרי כמה עשרות ספרים? האם הם זוכים ל'חנינה' ומקבלים מקום של כבוד לצד אלו שנקראובמלואם? או שמא אין הנחות, ויש להציבם ליד אלו שלא נפתחו כלל?

שאלות רבות לקראת סוף השנה האזרחית. מזל שיום כיפור חלף לו זה מכבר. אין שום צורך להתנצל. לא בפני אלו ולא בפני אלו.

להיוושע ולהתנקות, על "המטייל" מאת אדריאן פן-דיס

בסרט "הנאהבים מפריז" (במקור Les Amants du Pont Neuf, ביים ב1991 לאוס קראקס), מישל (ג'ולייט בינוש) מתאהבת באלכס, עוזבת את בית אביה העשיר ועוברת לגור תחת 'הגשר החדש', Pont Neuf, שבדיוק עבר סדרה של שיפוצים בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, לכבוד ציון 200 שנים להצלחת המהפיכה הצרפתית ('יום הבסטיליה'). דרך אלכס היא נחשפת לעולמם של חסרי הבית, עלובי הנפש של פריז המודרנית, אלו שחיים דרך קבע מתחת לפני השטח, הרחק מן השאון הפוליטי והתרבותי.

כך גם בספרו של אדריאן פן-דיס, "המטייל" (ראה אור מוקדם יותר השנה בהוצאת כתר. מהולנדית - רן הכהן, מתרגם בחסד מגרמנית, הולנדית, והשנה אף זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על תרגום האפוס הלאומי של אתיופיה (!) כבוד המלכים).

בתחילת הרומן הקצר הזה אנו מוצאים את ה'גיבור' שלנו, מר מילדר, הולנדי החי בפריס, מטייל ברחבי העיר כמתוך כורח שהוטל עליו, מכלה מרחקים מתוך הרגל, מצוות הקרדיולוג שלו (אזרח טוב עושה מה שהרופא מייעץ לו לעשות.) אין לו כל קשר לעיר בה הוא חי, ולעיר אין כל קשר עימו.


אלא ששינוי נזרק בהליכותיו. ערב אחד במהלך ׳טיול הערב הטקסי שלו׳ הוא נתקל במעשה זוועה, שריפה שפרצה בבניין בו גרו מהגרים. מתוך האש פורץ כלב, שבוחר במילדר כבעליו. הכלב משנה אט אט את דרכיו של מילדר ומנחה אותו בטיוליו בעיר הגדולה, אל עבר מקומות בהם לא נתקל עד כה. הוא מכיר לו אנשים שהיו עד כה שקופים בעיניו, חושף אותו לחייהם של חסרי הבית, המהגרים הלא חוקיים - מגשר עבורו חוויה חדשה.

בתמורה לחיזיון החדש הנגלה בפניו, גם מילדר עצמו נהפך לנראה. מאדם שטוב-לב זר לו, שמבלה את רוב זמנו כבתוך חשיכה - הוא נעשה לגלוי. ומנראות לנחיצות: מילדר מתנער בחזרה אל תוך החיים, נדחף על ידי רצון בלתי נשלט ׳לעשות משהו׳: הוא נהפך לנדבן, נדבן עם הרבה כסף והרבה רגשי אשמה המניעים אותו לחלוק בכסף שיש לו עם חסרי המזל.

עד כאן העלילה.

***

מיהו ׳המטייל׳ של פן דיס?

האם הוא הflaneur של שארל בודלר, החווה את העיר בטיוליו הרגליים הרבים? האם הוא האסתטיקן של ולטר בנימין החווה את העיר מתוך הקשר היסטורי, אינטלקטואלי, תרבותי? (כדי ללמוד עוד על דמות הflaneur אני מזמין אתכם לבקר אצל אדמונד וייט).

איך נקרא לflaneur שלנו, למד מילדר? אולי 'המשוטט'?

או שמא הוא בעצם הטייל האורבני החווה את העיר באמצעות  רגליו. כמו אצל הנרי מילר (חוג הסרטן) או ג׳ורג׳ אורוול (דפוק וזרוק בלונדון ובפריס, תרגום עברי חדש ראה השנה אור בהוצאת כנרת זמורה וביתן.)?

ולמה בכלל 'מטייל'? האם wanderer (שמו של הספר בהולנדית: Wandelaar) שמתייחס לדמות המתבודד, האובד הרומנטי - האם שם-תואר כמו 'הנודד' או ׳תוהה׳ מתאים יותר?


כל זה לא בא כמובן כדי לערער על תרגומו הנפלא של רן הכהן. קטונתי. אלא כדי להדגיש את המשקל העצום, עמוס בקונטקסט תרבותי ומיתי, שמניח פן-דיס על כתפיו של מר מילדר שלנו כשהחליט להעניק לספרו את שמו.

ובכן, flaneur או wanderer? לא ולא. מטיילו של פן דיס איננו אחד מה׳משוטטים׳ הנ״ל.

ולמי בעצם מתייחס שם הספר? לגיבורו האנושי, מר מילדר? או לכלבו הנאמן, חסר השם, הנערץ ע"י כל. הכלב שגרם למילדר להיהפך שוב לנראה, לצאת ממצב השקיפות בו היה שרוי משך שנים רבות.


אכן, הכלב המתנוסס בחינניות על עטיפת הספר "המטייל" ניחן באנושיות רבה: ״אולי רצה הכלב שלו דווקא לחמוק מהווייתו הכלבית והתאמן כבר שנים בלהיות אדם.״

***

ומה מטרת טיוליו של מילדר? מה הוא מנסה להשיג באמצעותם?

לדידו של בלוג זה, הטיולים שעורך מילדר בעיר האורות, על התגליות הרבות שאלו מציעים (הצצה חטופה לעולם של סבל, של דאגה כנה למה שעלול להביא יום המחר, הדבקות היומיומית בהישרדות) - טיולים אלו אינם העניין המרכזי ברומן שלפנינו. החשיבות האמיתית של הספר נעוצה לאו-דווקא בכוחו או בחוסר כוחו של האדם המערבי, הלבן, לעזור לאחר, אלא דווקא בחוסר יכולתו לעזור לעצמו.


הרי איך יעזור האדם הלבן לאנשים שחורים שהגיעו ממרחק אלפי מילין כשאפילו משכניו הוא מתחבא, שהרי "בחדר המדרגות מעולם לא ראה איש. לא עושים ככה בפאריס. מחכים מאחורי הדלת עד שלא שומעים עוד צעדים, ורק אז חומקים החוצה."


רגע אחד מילדר שלנו מבקש להיוושע יחד עם ההמונים - "כן, לתת כסף ולהעלים עין. או לחפש ישועה אצל אלוהים - אז לפחות חלקת משהו עם המנודים: את התקווה" - ודקה אחר-כך נדמה שאין סיכוי אף לקמצוץ מן התקווה הזו, שכן הנגיעה באחר היא מתועבת בדיוק כמו הנגיעה בעצמך. על כן עדיף להתנחם בטקסים של ניקיון וטיהור-עצמי: "הוא שכב שעה ארוכה באמבט מהביל וקרצף מעליו את כל האנשים. תוך כדי התזה הפכה המברשת שלו למברשת מי קודש. הוא קידש את הסבון, קידש את השמפו, את כפות רגליו, את ברכיו, את גופו, ונעלם בעננת קצף..." (כך גם בסרטו של לאוס קראקס, 'גילוי' הרחוב, ה'ירידה אל העם' מלווה בהתלכלכות פיזית, בהתכערות של ממש, תהליך שמילדר מתנגד לו בכל תוקף ותוקף).


מוכה ביגון על אזלת ידו להשיג שקט ושלווה, האדם הלבן של "המטייל" מבקש להיוושע ולהיגאל בכל עצמאי שיעמוד לרשותו: פעם ע"י התחזות לגיבור-עבר שמת מזמן (מילדר מאמץ לעצמו את שמו של לוחם רזיסטאנס שמת ביום הולדתו, ניקולא מרטן,) פעם ע"י התחזות לעוזרו ומזכירו של נדבן אלמוני המבקש לעזור לחלכאים ונדכאים - כל אמצעי כשר.


מה שנותר מכל אלו היא האובססיה הבלתי-ניתנת לשובע לשליטה: הסדר, השקט והניקיון להם מתאווה מילדר - אלו אינם משאלות ליבו של אדם אחד בלבד. כל אלו מושגים גם ברמה הלאומית: העובדים הזרים חסרי אשרות השהייה נלקחים למעצר (כן, כן, ממש כפי שקורה אצלנו, תחת אפינו המפודרים), ומגורשים בשקט, בחסות החשיכה, מארצותינו השבעות.

הנה כך מסכם פן-דיס את כל משאלת ליבנו הזעיר בורגנית: להתנקות, להסיר מעלינו את עול האחריות והדאגה לאחר, כשמעבר לפינה תמיד ישנה האופציה ה'קלה' ביותר, במידה והדברים לא מסתדרים: להתאבד. להשליך את עצמך מעבר לגשר ולתת למי הסיינה הקרירים לנשוא אותך אל עבר הים.

למרות כל הנאמר לעיל, המסקנה העגומה והפסימיות הגלויה - זהו ספר קטן ומהנה, גם אם 'מינורי' למדי. קריאה מומלצת.

להבין את רוברט ואלזר

ז'ורז' פרק: לחשוב / לסווג (בצרפתית: Penser / Classer)

מה משמעות הלוכסן? 
מה בעצם, נשאל כאן? האם אני חושב לפני שאני מסווג? או שאני מסווג לפני שאני חושב? איך אני מסווג את מחשבותיי? איך אני חושב כשאני רוצה לסווג?

אם לחשוב משמעו לסווג, כך לפחות לפי ז'ורז' פרק, הרי שפעולת הקריאה מלווה בהכרח בסיווג מיידי של כל העובר תחת העינים. על כן החלוקה לז'אנרים ולתתי ז'אנרים, על מנת לנסות ולהבין, להכניע את מה שלעיתים אינו מתמסר בקלות.


מה אנחנו מבינים כשאנחנו קוראים בקובץ הסיפורים "איש שלא הבחין בשום דבר" מאת רוברט ואלזר? איזו הכנה יש לקריאה ב'מיקרוסקריפטים' של הסופר השוויצרי? האם הביוגרפיה של הסופר, שמביאה בקצרה בסוף האסופה עורכת הספר, נגה אלבלך, מספיקה? חיי הדלות, ההסתפקות במועט, הכניעה לשיגעון, העובדה שנערץ ע"י סופרים גדולים בני תקופתו, ובהם פרנץ קפקא, וולטר בנימין ואף הרמן הסה, אחריהם - מה מסבירות לנו 'עובדות' אלו על כתיבתו? על בחירתו במילה כזו או אחרת? על כתיבתו בסגנון כזה או אחר? 


ואשר לסיווג? איך נסווג את סיפוריו של ואלזר? סיפורים קצרצרים, לחלקם מוסר השכל חמקמק? מעשיות מודרניות? סיפורי אגדה? במה מועיל לנו הסיווג במקרה זה? איזה ערך מוסף יש לו, ומה הוא מחזיר לקריאה?


שאלות רבות, אנסה להשיב כשאני נשען חלקית על הגישה של ז'ורז' פרק.


הסיפורים הקצרים בקובץ זה מובאים מכל אורך ה'קריירה' הספרותית של ואלזר. אם זאת, הם אינם מסודרים באופן כרונולוגי, לפי סדר כתיבתם, אולי כדי להוכיח לקורא עד מה ניכר ה'סגנון' הספרותי של ואלזר בכל סיפוריו. ואכן יש דמיון גדול ביניהם.  


חוט השני בין כל הסיפורים: כתיבה אסוציאטיבית דחוסה, פרץ של מילים הגובל בהיסטריה ונטייה כמעט בלתי נמנעת לשנות נושא בכל פסקה ופסקה. 


הנה ניסיון לסווג כדי להבין: כמו קובץ הסיפורים 'דבלינאים' מאת ג'יימס ג'ויס האירי, בן תקופתו של ואלזר, שמתחלק לארבע קטגוריות (Childhood, Adolescence, Maturity, Public life), ניתן לסווג את הסיפורים ב"איש שלא הבחין בשום דבר" באופן דומה:


ראשית, חיבורים ילדותיים לכאורה, בהם מרביץ המספר את משנתו הזעיר-בורגנית בקוראיו. לעיתים באכזריות:


עני הוא מי שבא לבית הספר במעיל קרוע. מי ינסה להכחיש זאת? בכיתתנו כמה נערים עניים. בגדיהם בלויים, כפות ידיהם קפואות, פניהם מלוכלכות וכעורות ונימוסיהם קלוקלים. המורה נוהג בהם בגסות רבה מאשר בנו, והצדק איתו. (מתוך הסיפור "עוני")


אח"כ סיפורי 'נערות', המתאפיינים לעיתים בנאיביות:
לבני תרבות הנימוס הוא עונג, ועל פי מידת נימוסו וטיב נימוסיו נגלית לעינינו מהותו של אדם כבבואה המשתקפת בראי. כמה נורא היה אילו חלפו הבריות זה על פני זה בלא לברך לשלום, או אילולי נדרש אדם להסיר את כובעו בכניסתו לחדר, או אילו היית רשאי להפנות גב להורים ולמורים שעה שהם מדברים אליך. (מתוך הסיפור "נימוס")


ה'בגרות', לעומת זאת, מתאפיינת בהתפכחות:
כיתתנו היא העולם המצומצם, המוקטן. הרי בקרב שלושים איש יכולים וודאי להתקיים כל הרגשות והתשוקות כמו בקרב שלושים אלף. אהבה ושנאה, רדיפת כבוד ותאוות נקם, אופי אצילי ושפל ממלאים תפקיד חשוב בינינו [...] כזה הוא עולמנו הקטן. המורה הוא כמו דמות מן העולם האחר, הגדול. אבל הוא איש קטן מכדי שייראה לנו גדול. (מתוך הסיפור "הכיתה")

ולבסוף סיפורי "חיי הציבור", המתאפיינים בהשלמה והפנמה:

באתי לעולם ביום זה־וזה, גדלתי במקום כזה־וכזה, הלכתי לבית הספר כמו שצריך, המקצוע שלי הוא זה־וזה, קוראים לי כך־וכך, ואני לא חושב הרבה. מבחינת המין אני גבר, מבחינת המדינה אני אזרח טוב, ומבחינת המעמד אני בא ממשפחה טובה. אני חבר חביב, שקט ומסודר בחברה האנושית, מה שקוראים אזרח טוב, אוהב לשתות בנחת את כוס הבירה שלי, ולא חושב הרבה. מובן מאליו שאני אוהב לאכול טוב, ומובן גם שרעיונות רחוקים ממני. מחשבה מחודדת רחוקה ממני לגמרי; דעות רחוקות ממני לחלוטין, ולכן אני אזרח טוב, כי אזרח טוב לא חושב הרבה. אזרח טוב אוכל את האוכל שלו, וזהו זה! (מתוך הסיפור "וזהו זה" הפותח את קובץ הסיפורים)



מחוץ לשבלונה החשיבתית (חשיבה לצורך סיווג וקיטלוג, קיטלוג וסיווג לצורך חשיבה והבנה) שהצעתי לעיל ישנם כמובן מקרים רבים יוצאי דופן בין סיפוריו של ואלזר. הטקסט אינו מתמסר כה בקלות, ואולי זה סימן ראשוני לכתיבה 'גדולה': שאיננה נכנעת בקלות לניסיונותינו לקפלה, לקטלגה, לקפד ראשה.


אם קראתם עד כה זכיתם באי-אלו טעימות מן המעדנים המעטרים את קובץ הסיפורים של ואלזר. כעת לכו וקיראו בספר בעצמכם, והביאו ממחשבותיכם וקביעותיכם הנה חזרה. 

מוזיקה משונה

יותר ויותר ספרים מתורגמים רואים אור בארץ מידי שנה.


למעשה, מרוב המבחר, האיכותי ברובו, קשה להחליט למה להעניק את המעות והזמן. רוב התרגומים מובאים מן האנגלית, כמובן, ואח"כ מצרפתית ומגרמנית.


הוצאת כרמל עושה זה זמן מה לכבוד הספרות הספרדית והפורטוגזית (או במילים אחרות, הלטינו-אמריקנית) ומביאה תחת הסדרה 'אלדורדו', לעיתים קרובות לראשונה בעברית, מיצירותיהם של סופרים דרום אמריקאיים עכשוויים.


את הסדרה עורכים ינון קחטן (עורך התרגומים), ואוריאל קון (עורך הסדרה, שגם עורך בהוצאת כתר את הסדרה 'ליברו' שגם היא מוקדשת לתרגום ספרות ספרדית ודרום-אמריקאית. עד כה ראו בסדרה תשעה כותרים: 'כך הפכתי לנזירה', 'המדונה של הרוצחים', 'יופיו של העולם', 'החקירה', 'האלמנות של ימי חמישי', 'בורדינג הום', 'הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון', 'מחברות הפרידה', 'אלף ואחת מיתות').


מבחינת ההשקעה וההתמדה, מדובר במלאכת מחשבת: הספרים כולם מעוצבים בהתאמה בשחור ולבן, מה שיוצר אחידות ביניהם ומשווה לסדרה אופי ייחודי משלה. כך צריך להוציא לאור סדרה, ראו ולמדו.

בסדרת 'אלדורדו' מיועדים לראות אור כ13 כותרים. עד כה ראו אור שישה ('ארמדילים-תמונות מקרב תת-קרקעי' מאת רודולפו פוגוויל, 'שתי נובלות:מכון יופי ודמקה סינית' מאת מריו בייטין, 'לקרוא ולכתוב' מאת אריאל ברמני, 'סאמה' מאת אנתוניו די בנדטו, 'טרילוגיה בלתי רצונית;המקום, העיר, פריז' מאת מריו לבררו, 'הבן החורג' מאת חוסה חואן סאר ו'פטה-מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי מאת הרנן ריברה לטלייר.) הישג יפה לעבודה שארכה עד כה שנתיים. 


לגבי התוצאה, אוכל להעיד רק על הכותר האחרון שראה אור בסדרה, פטה־מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי, מאת הרנן ריברה לטלייר (מספרדית: יורם מלצר).

העלילה נפתחת באיזכור טביעתה של ספינה שהובילה חמש מאות בני אדם שנשכרו לעבוד במפעלי המלחת: "העניין העצוב ביותר בכל האירוע היה שכל אותם אנשים שנדחקו לאנייה לא נרשמו בספר הספינה, והרשויות הכחישו באורח מוחלט את דבר מותם, אולם אחדים מאנשי הצוות שהצליחו לשרוד סיפרו על כך בחשאי במאורות הנמל".

משם גולש הספר לתיאור אהבתם של לונדרינה דל רוסריו , נגנית פסנתר בתזמורת העיירה, וחצוצרן אדמוני, "במקום השחון בעולם, במדבר אטקאמה שבצפון צ'ילה", המוכר יותר לישראלים, טיילים לשעבר, כאזור מדבריות המלח הצחיחות, הסאלאר. 

במקום קצה-עולם זה, בפינה שכוחת אל זו קמה לה עיירה קטנה בשם פמפה אוניון, השוכנת בסמיכות למסילת הברזל, וכמו במערבונים האמריקאים, משמשת העיירה מקום פורקן לכל קשיי היומיום של הפועלים האומללים העובדים במכרות ובמפעלים בתנאים-לא-תנאים. הרשויות כמובן מתכחשות לקיומה של העיירה, על כל המתרחש בה.


הרומן הלירי של ריברה לטלייר הוא רומן של עדות, העושה שימוש (כמיטב המסורת הספרותית הדרום-אמריקאית) בדמיון עשיר ובמעוף יצירתי על מנת להנציח את פועליהם של כורי המלח קשי היום, כשברקע האיום של השלטון הרודני הצ'יליאני בהנהגתו של הרודן הצ'יליאני דאז (העלילה מתרחשת בשנות העשרים-שלושים של המאה העשרים), קרלוס (פאקו) איבנייס דל קמפו.

הנה מתמצטת שליחותו של ריברה לטלייר, 'סופר של הפועלים', "משורר שכותב רומנים" שגדל ועבד במפעלי הכרייה שבמדבר הצ'יליאני: מלאכת הנצחה ופיאור של אלו שהיסטוריה לא הספיקה לשכוח מפני שכלל לא שמעה על דבר קיומם. אלו שנדחקו אל הפינות האפלות ביותר שעל פני כדורנו הקטן (העולם השלישי שופע בהן, בוודאי, לנו במערב ה'מואר' נותר רק לקרוא אודותיהן. מקסימום לשלוח תרומה חודשית דרך הויזה או המאסטרקארד, בבחינת 'אמץ לך ילד' או פועל..)


והרי לכם עוד 'צחוק גורל': השקת הספר בעברית תאמה כמעט במדויק לחילוצם של 33 הכורים הצ'יליאנים שנלכדו במשך כשבעים ימים בעומק 700 מטרים מתחת לאדמה במכרה הזהב והנחושת. ממש כמו ברומן של ריברה לטלייר, בו מקדישים חברי ההרכב המוסיקלי של העיירה את  זמנם בחזרות לכבוד ביקורו הצפוי של נשיא צ'ילה, כך גם במציאות, יגנוב נשיא צ'ילה דהיום, סבסטיאן פיניירה, את ההצגה ינצל את המומנט התיאטרלי הנדיר הזה, וישתלט על הבימה שניתנה לעלובי החיים הללו שאילולא עמדו בפני המוות לא היה העולם שומע עליהם ולו מילה אחת (הכורים זכזו אפילו בהזמנה לביקור בארמון הנשיאותי ויופיעו באינספור תוכניות טלוויזיה. גם תעשיות הקולנוע והספרים כבר מתעניינות בסיפוריהם של הכורים - עדות מהימנה שגם הסיפורת הכי פנטסטית - ולסופרים הדרום אמריקאים דימיון עשיר, על כך כמעט אין כל עוררין - זוכה לעיתים לפייט הולם מן המציאות.)

'עוד שנה' - לחברים בלבד

קשה לומר אם סרטו החדש של מייק לי, 'עוד שנה', הוא עוד סרט 'מייק-לי-טיפוסי', כלומר מופרע וקודר, בעיקר משום שהבמאי הבריטי ביים כ"כ הרבה סרטים, רובם אמנם מאותו הז'אנר (המשפחה המופרעת, הבדלי המעמדות, וכד') אך גם כמה סרטים שונים בתכלית מן הקו ה'רגיל שלו' ('טופסי טרווי', לדוגמא, וגם 'וירה דרייק' שאמנם הכיל את רוב האלמנטים שמעטרים את סרטיו הטובים ביותר של לי (המשפחה המופרעת, הדמויות המוגבלות רגשית עד גבול אוטיזם) אך בכל זאת היה 'סרט היסטורי'.


'עוד שנה' אמנם איננו אחד מסרטיו הטובים ביותר של לי - ומבחינתי הטוב שביניהם היה דווקא 'עירום', ולא 'סודות ושקרים', כפי שסבורים רבים, סרט שאמנם זכה להצלחה הגדולה ביותר מבין סרטיו של לי ואף זיכה את לי במועמדות לפרס סרט האוסקר הזר, אך לה הצליח לעניות דעתו של בלוג זה להתשוות לייחודיות של 'עריום' - אך גם אם מדובר בעוד סרט של מייק לי, חובבי מייק לי אמיתיים, חברי מועדון מייק-לי as it were, לא יכולים להרשות לעצמם לפספס גם את הסרט הזה. 



חברי מועדון דמיוני הזה, שצפו בכל אחד ואחד מסרטיו של לי (טוב נו, לפחות מאז 'תקוות גדולות' שלי ביים ב1988, הוא אמנם ביים לא פחות מ10 סרטים בין השנים 1971 עד 1988 אך לא נראה לי שרבים מהם זכו לראות אור יום מחוץ לגבולות האי האנגלי) ידעו להעריך את הניואנסים של לי ולברור היטב את התבן מן המוץ. אחרים פשוט יצפו בעוד סרט, משעמם לפרקים, משעשע לפרקים, ועצוב וכבד עד אין נשוא לפרקים - וישכחו אותו דקה או דקותיים אחרי שיצאו מאולם הקולנוע. 

מה בכל זאת קורה ב'עוד שנה'? לא הרבה.. טום (ג'ים ברודבנט) וג'רי (רות שין) הם זוג חביב בשנות החמישים המאוחרות שלהם, המעבירים את זמנם בעיקר בדאגה לאחרים: לבנם, ג'ו (אוליבר מאלטמן), שהגיע לגיל שלושים ועדיין הוא רווק, רחמנא ליצלן; למרי (לזלי מנוויל), רווקה עם נטייה ליפול בקסמי האלכוהול, שעובדת עם ג'רי כבר עשרים שנים במרכז רפואי ובזמנה החופשי מתעלקת על הזוג המקסים; ולידידם, קן (ופיטר וייט) שגם לו לא היה מזיק מפגש שבועי בAA. 

לרגע ב'עוד שנה', בסצינת הברביקיו שבאמצע הסרט בערך, נדמה לך שאתה צופה במפגש מחזור של כל הדמויות שאיכלסו את סרטיו של הבמאי הבריטי: ג'ים ברודבנט ('מותק של חיים', 'טופסי טרווי', 'וירה דרייק') נמצא שם, ולצידו משחקת רות שין ('מותק של חיים', 'סודות ושקרים', 'הכל או כלום', 'וירה דרייק') . גם פיל דייויס ('תקוות גדולות', 'סודות ושקרים', 'וירה דרייק') שם, ופיטר וייט (ששיחק את שומר הלילה ב'עירום' ונתן הופעות קצרות גם ב'סודות ושקרים', ו'וירה דרייק'), ולזלי מנוויל ('תקוות גדולות', 'סודות ושקרים', 'וירה דרייק', 'טופסי טרווי', 'הכל או כלום') דמות משנה בתסריט שמצליחה לגנוב את ההצגה בסרט, לפרקים בזכות משחק מצוין, לפרקים באופן לא מוצדק. 

אפילו אימלדה סטונטון ( 'וירה דרייק') נותנת כמה גיחות לתוך העלילה המסועפת (וכל מי שמתעניין בתופעת הRecurring collaborations בסרטיו של מייק לי, מוזמן לבקר בערך הוויקיפדיה.

יחד מעבירה החבורה הזו עוד שנה יחדיו (והדגש כאן הוא בהחלט על המילה עוד)  through sickness and health, through good times and bad, till death do them apart, ו(זהירות ספויילרון) יש גם מוות אחד במהלך הסרט הזה. 


חוצמזה, אין הרבה מה לומר על 'עוד שנה', מלבד שזהו עוד סרט אנושי להחריד של לי, שמצחיק לרגש ולהצחיק, להעציב ולדכא פעם אחר פעם, כבמטה קסמים. 


שוב, זהו לא סרט משמעותי ברפרטרואר של מייק לי. זהו רק עוד סרט של מייק לי. 

שירה, שפה קשה

שפתינו הדלה, כפי שכבר כתבתי על גבי הבלוג הזה לפני זמן מה, משמשת ראשית כל לתקשורת בין פרטים, אינדיבידואלים, ואח״כ להבעה עצמית של רגשות ומחשבות: תאווה, כעס, תסכול, פחד, וכיוצא בזה..

על אף שהיא מצליחה לעיתים לקרב בינינו, לאחד סביב נושאים שונים ומגוונים, יש יסוד בהנחה (הפסימית ביסודה, יש להודות) כי רב הלא מובן על המובן בכל אקט שמהותו קומוניקציה.

כך, כשאחד אומר או כותב x, השני לאו דווקא שומע x, אלא xa, ויש כאלה שאפילו שומעים y.

למעשה, ככל שגובר הקונצנזוס  סביב נושאים ׳גדולים׳ ומתרבים הקולות המנהנהים בהסכמה לגבי נושא כזה או אחר, כך ניתן להניח שרבה גם חוסר-ההבנה ורב הבלבול לגבי אותו נושא בדיוק.

כל זאת, כאמור, לגבי שפה בכלל, ו׳נושאי השעה׳, ומבלי להיכנס עמוק מידי לתיאוריות בבלשנות, פסיכואנליזה, סוציולוגיה או אנטרופולוגיה.

שירה היא במהותה אקט אינדיבידואלי למהדרין. זוהי דוגמא לשימוש ייחודי ופרטי בשפה, ניכוסה ולעיתים עיוותה לצרכי הבעת העצמי. תחת 'שירה' אנחנו יכולים כמובן להציג כל פעילות 'אמנותית': כתיבה בכל ז'אנר שהוא, צילום, ציור, ריקוד, וכו..

בשיאה (לטוב או לרע) השירה לוקחת לה חזקה על רבדים בשפה, מזקקת חלקים ממנה ומשנה את טבעה. כך, השירה נקרעת בין שני שימושי השפה שלעיל: תקשורת עם ה׳אחר׳ שבהכרח איננו אני והבעה של העצמי את עצמיותו.

שירה ׳גדולה׳ או פופולארית (ואין זה משנה אם היא נכתבה לפני אלפי שנים, במרחק אלפי מילין ממקום הימצאי הנוכחי או ע״י אני עצמי) היא בהכרח שירה המגשרת על הפער שבין שני הקטבים הללו ונהפכת ל׳קונצנזוס׳, כלומר ל׳נהירה׳, כזו שרבה ההסכמה עליה מאשר הבלבול והמבוכה שהיא מעוררת. היא נכס אוניברסלי.

או אז, מנוכסת השירה הזו חזרה אל חיק השפה והופכת בחזרה לחלק ממנה, מתערבבת חזרה בבשר השפה, לעיתים מעשירה אותה ולעיתים נטמעת בתוכה ונעלמת כליל.

דוגמאות: האודיסיאה והאיליאדה של המורוס; סיפורי קנטרברי של צ'וסר; המחזות והסונטות של ויליאם שייקספיר; המותחנים של סטפן קינג, שיריהם של אהרן שבתאי ומאיר ויזלטיר, השירים של ריימונד קארבר, וכו..

שירה ׳קטנה׳, לעומת זאת, נכתבת ונשארת בתחום האישי, הפרטיקולרי (בניגוד לזו האוניברסלית). כמוה כניב מקומי: דוברים אותה רק מטי מעטים וזרים למקום יביטו בדובריה כשאים, משתוממים. 

ב'קטנה' אין הכוונה כמובן  שהיא 'לא חשובה', אלא דווקא 'מינורית', כזו שמדברת בעד עצמה בלבד, ומקסימום בעד קמצוץ אנשים נוספים.. 


בהקשר זה, אין זה משנה אם יזכו אותן מניפסטציות של 'שירה קטנה' בתהילה כזו או אחרת, יתורגמו לעשרות שפות, וכיוצא בזה.. 'שירה קטנה' תישאר לעולם קטנה, ייחודית, כזו שאיננה מתערבבת יתר על המידה עם השפה ממנה היא עשויה.


דוגמאות: שיריה של סאפפו, שיריו של פרננדו פסואה, שיריהם של דוד אבידן, חזי לסקלי ויונה וולך, סיפוריו הקצרים של דניס קופר, השירים של אליוט סמית, וכו..


החלוקה הנ"ל היא כמובן סובייקטיבית, אך אם הבנתם את מטאפורת היחסים בין השירה לשפה, נראה לי שאפשר להמשיך.


שירה 'קטנה' היא אם כן אישית, והיא נכתבת מתוך מקום מאוד אישי.


השפה שהיא דוברת גם היא אישית, ולחלוק אותה עם הכלל, עם ההמון הצובא כל יום על דלתות השפה ולוקח לו ממנו חלקים, בוצע את בשרה ולעיתים מותירה מדממת - זה יהיה כביכול מעשה טירוף. שכן השירה הקטנה מנכסת לה מעט מן השפה, מלטשת לה את מה שלקחה, ועומדת משתהה, מביטה ביהלום, באבן החן הקטנה שיצרה, מוכת תדהמה.


מי שיצפה באבן הזו יידע לעיתים להעריכה. לעתים יוכל לתרגמה לשפות זרות (רמי סערי מפליא לתרגם פנינים משפות 'זרות' לגמרי כמו אלבנית, אסטונית, הונגרית, יוונית, ספרדית, פורטוגזית, פינית, קטלאנית, ועוד הרזועה נטויה..)


שירה גדולה נקראת ע"י כולם כמעט באותו האופן.
היא כמו מגיעה עם ספרי ההדרכה שלה: ה'עשה' ו'לא עשה' שלה.
היא מובנת מאליה.


שירה קטנה אינה מתמסרת בקלות. 
כ"א מוצא בה דבר מה אחר.
רבים לא ימצאו בה כלום. יביטו בה משתוממים, ולבסוף יזנחוה, בבחינת "מה הוא רוצה זה? על מה הוא מדבר??"

קבוץ השירים של המשוררת מיכל עלמה מרקוס, סופנו אל היקיצות, הוא דוגמא טובה לשירה קטנה. 


שיר הנושא מחזיק את הספר סביב נושא קוהרנטי כביכול, פרידה מאהוב, אך שאר השירים בספר דוברים כולם שפה אישית למהדרין, כמו מנסים לומר משהו אישי, ללבן משהו עם עצמי ולהציגו לעיני העולם: ראו, הנה מחשבותיי, הנה רגשותיי, הבינו אותי.


הנה חלק ממנו:


לחמך הדל על פרי עוניי
ערותי בערותך מצועפות
בפוכינו הריקים נחנקות פשרות
נדדה שנתנו על מדשאות.

חוטי עוררותך פרמו שמיכת כפורי
מגדלים ארוכים בענני יקיצות
מהפכי נפש פתיינים יעורו
לילות - אורם, אורם - לילות
בגלי שינה מסוערי חולות
באנו אל הנדידות.

סומים משנת גוף אחרת, עייפים משנת אוהב
עורגים באחרות, נשותינו מדשאות
ערותך מתוך שנתי, שנתי בערותך
באנו אל היקיצות. 


הנה שיר נוסף, "כל איש", שכתבה עלמה מרקוס לפני כמה שנים, ושפורסם בקובץ שיריה השני, בין שמשות אחדות (2006). שיר זה ממחיש לדעתי את הדיכוטומיה שהצגתי לעיל בין שירה קטנה ושירה גדולה, בין שפה פרטית ושפה 'אוניברסלית'.


כָּל אִיש דוֹבֵר שָפָה אַחֶרֶת,
מִתוֹך בִּינָה סוֹתֶרֶת,
אֶל זֶה שֶמוּל.

אִיש לֹּא יְבִינֵהוּ,
בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ
לֹּא נוֹתַר אִיש.

כָל אִיש בִּלְבֵּל שְפָתֹוֹ,
שְפַת עִוֶרֶת,
אֶל תוֹך תוּּגָה עוֹכֶרֶת,
אֵין אִיש אוֹתוֹ יָבִין.

אִיש לא יְבִינֵהוּ,
בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ,
לֹא נוֹתַר אִיש.

כָֹל אִיש עוֹסֵק בִשְפַת אִמוֹ,
בוֹרֵר מִילִים מִתוֹך עַצְמוֹ.
וּמִלוֹתָיו יֹאמְרוּ אֶת שֶרָצָה לוֹמַר
כָל אִיש יֹאמַר,
אֶת מַה שֶלֹא יוּכַל לוֹמַר.

אִיש לֹא יְבִינֵהוּ,
בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ,
לֹא נוֹתַר אִיש.

וּבַאֲשֶר בִּלְבֵל שְפָתָם,
בְאֶרֶץ אֵין אֶרֶץ.
בָלֶל שְפָתָם,
בֶדֶרֶך בְלא אֶרֶץ.
שֶכוֹנֵן שְפַת אֵם,
בְאֶרֶץ הַנוֹלָד
עַכְשָיו בוֹנֶה יָמִים,
וּבַלֵילוֹת בוֹנֵהוּ,
שָם
אֶת
הַמִגְדָל.


המשוררת מודעת היטב לאין-אונותה של השפה הפרטית. בשיריה היא טווה שפה חדשה, אישית, בעלת רבדים מטאפוריים ואסוציאטיבים עמוקים שאינם מתמסרים בקלות. 


מכאן שמשורר השירה-הקטנה הוא בהכרח יוצר של שפה חדשה, בורא שיח, ואין לכך דוגמא יפה משירה של עלמה מרקוס, "משורר יתום מזכרונות"


משורר יתום מזכרונות
קוצר חיטה בלא מגל
כותב מלים בלא אותיות
זוכר ימים בלא לילות
מצמיח פרח באוויר
סובב מעגלות היממה בלא מחוגי זמן
כך הוא יודע משמעויות יום עבר
דרך כשלונו של היום הבא. 


בתמונת הכישלון הזה טמונה בעיני האמביבלנטיות של המשוררת עלפי שפתה, כלי העבודה שלה. פעמים רבות הופכים שיריה של עלמה מרקוס לזירה בה נקרעת המשוררת בין "ארציות ומקומיות [...] ובין  אמירות יקומיות-אוניברסליות. [...] שפתם של השירים אישית ומזוהה" - ניגודיות אינהרנטית זו היא-היא לעיתים הקטליזטור של היצירה, שממנו צומחת השירה. 

ארוחה של אלופים

ארוחת הערב מאת הסופר ההולנדי הרמן קוך עוקב אחר אירועי ערב אחד.

מדוע דווקא ארוחת ערב? מפני שאין בעולמנו הזעיר-בורגני מבנה קאמרי שצופן בחובו יותר סודות מארוחת הערב המשפחתית, או זו שמתרחשת בין חברים.

המימד הקאמרי הזה בולט במיוחד בספרו של קוך.

העלילה מתרחשת ברובה סביב ארוחת ערב שחולקים פאול ואשתו, קלייר, עם אחיו של פאול, סרג', פוליטיקאי עולה, ואשתו, בבט, במסעדת יוקרה פלצנית באמסטרדם.

ארוחת הערב היא התפאורה של הדרמה הגדולה הנחשפת אט אט בפני הקורא. כמוה כפלקט שמודבק בזריזות על הקיר בהצגת בית-הספר, רקע יעיל לתיאור הפלצות שמתפרץ איפשהו באמצע הרומן ומשתרך עד לסוף הספר.

זהו מוקד ההתרחשות, אך ללא השחקנים הראשיים הרי אין הצגה.

ובמיקום מרכזי ב"ארוחת הערב" נמצאת המשפחה, מיקרו-קוסמוס של החברה (הלאומית והאנושית בה ובעת). בדרמה המודרנית (המחזה, הסרט, הספר) המשפחה היא ציר הרשע. ממנה ייצא כל רע. 

כמובן שסודות עשויים לצאת אל אוויר העולם גם בסיטואציות אחרות, בעיקר בנסיבות דרמטיות באמת: תאונה, פגיעה- תחת סכנה מוחשית לחיים נוטים בני אדם להתוודות, לחלוק את מה שהסתירו כל חייהם.

אך דווקא באירוע הזה - ארוחת הערב - אירוע שנוכס כה ביעילות ע"י הזעיר-בורגנות (ההתמוגגות על יינות מיובאים; ההתעסקות האובססיבית ברכיבי המזון השונים המרכיבים את ארוחותינו: הזיתים מיוון, הגבינה מצרפת, הבשר שגודל בחוות 'חופשיות')  דווקא שם בוחר הרמן קוך למקם את הדרמה הקטנה שלו.


משחר האנושות נסבו אנשים סביב השולחן (או המדורה, אל תתקטננו) כדי לספר מעשיות, להעלות זכרונות ולהתדיין בשאלות בוערות.

בימינו-אנו, שוכנת השתיקה לעיתים קרובות סביב השולחן. במציאות היא יכולה להימשך שנים. ולעיתים ייקח אותה אדם לקיברו.

הדרמה חייבת להתיר את השתיקה הזו, שכן יש לה יריעה מוגבלת. שעה וחצי-שעתיים בקולנוע או בתיאטרון. 200 עד 500 עמודים בספרות.


המפגש החברתי טעון פעמים רבים בסודות שמנסים המשתתפים להסתיר זה מזה, או מעצמם - מה שמוביל בד"כ להתפוצצות, לגילוי מרעיש, שהרי בלעדיו אין כל דרמה.

דוגמאות יש למכביר:

במחזה "מי מפחד מוירג'יניה וולף" (אדוארד אולבי) האורחים הופכים לכלי נשק במאבק הפראי של המארחים, מאבק המתנהל ביניהם כל חייהם.

בסרט "סופת קרח" (אנג לי) משמש המפגש החברתי בין זוגות החברים (הפחד מעימות בפרהסיה עם בן הזוג, הפלירטוטים עם בן זוגה של ידידה טובה, חילופי הזוגות..) כל אלו משמשים כתפאורת רקע להתמודדות הדמויות עם התבגרותם המהירה של ילדיהם, בגידות בחיי-הנישואין, חוסר-סיפוק וניכור רגשי, ועוד..

ובסרט "הזלילה הגדולה" (La Grande Bouffe, 1973) קבוצה של גברים סוחרים וילה בכפר, שוכרים את שירותיהן של כמה זונות ומאביסים את עצמם באוכל עד מוות.

"ארוחת ערב" הוא הרומן השישי פרי עטו של הרמן קוך. הספר ראה אור ב2009 והיה לבסט-סלר די מהר.

לאנגלית הוא עוד לא תורגם (למעשה, עד כמה שהצלחתי לגלות, אף אחד מספריו של קוך לא תורגם לאנגלית. ארוחת הערב ראה אור בספרדית, לעומת זאת, תחת השם La cena). למעשה, ניתן לומר שמחוץ להולנד מר קוך די לא מוכר..

עם זאת, עורכי הוצאת כתר מצאו שבעברית הוא עשוי לעניין קהל קוראים גדול. ואכן צלח להם (אגב, זו הזדמנות טובה לשבח את מעצבת העטיפה, עדה ורדי.)

מה בכל זאת ערכו של הספר לקורא העברי הממוצע, הזעיר-בורגני (מי עוד קונה 4 ספרים ב100 ש"ח וטורח גם לקרוא אותם?). מעבר לערכו הבידורי של הספר, מעבר ליכולתו "ללמד אותנו משהו על עצמנו", הנה ציטוט מתוך הספר שמסכם היטב את ערכו בעיני: "כשיש לאנשים הזדמנות להיות קרובים למוות מבלי שהם עצמם ייפגעו, הם לא יוותרו עליה לעולם".

שלושה פולנים

שלושה פלונים מחכים לי כל לילה על השידה שליד המיטה.

*

חוף לוּבּייבו, מאת מיכאל ויטקובסקי.
התחלתי לקרוא ועברתי למשהו אחר. דמויות משולי השוליים בפולין הקומוניסטית, משטר שהכריז תיגר על ה'נורמטיביות'.


Milosz's ABC's של צ'סלב מילוש (חתן פרס נובל לספרות לשנת 1980.) פולין של צ'סלב מילוש מא' ועד ת': אישים, מקומות, זכרונות. אין דבר אהוב על אטלס מרשימות מסודרות ומאורגנות.
הגעתי לאות C ועזבתי.

קובץ הסיפורים הקצרים The Street of Crocodiles מאת ברונו שולץ.
שולץ הוא מהמקרים הנדירים האלה. סופר של סופרים. לכן הוא כה חביב על דויד גרוסמן וג'ונתן ספרן פויר ומי לא..
לא עברתי את העמוד השני. אולי התחלתי עם הספר הלא נכון.

* 

כל לילה הם מאחלים לי לילטוב, ואני מצידי מסנן לעברם קללה עסיסית ברוסית.