כל האהבות המטורפות

בשנה האחרונה, כמִנְהָגי בשנים שקדמו לה, קראתי בעיקר ספרים ׳עכשויים׳, כלומר כאלו שנכתבו או ראו אור בשנה-שנתיים האחרונות. למעשה, ניתן למנות על יד אחת את הספרים שקראתי השנה ושנכתבו לפני 2010. 


סטיתי מהרגלי פעמים ספורות בלבד, כשקראתי רומנים שראו אור אי שם מעבר למילניום, כמו Mygale של תיירי ג׳ונקה, שראה אור בצרפת ב1995, או Horse Crazy של גארי אינדיאנה, שפורסם בארה״ב בשנת 1989, השנה בה נפלה החומה.. ואם כבר הזכרנו את החומה, אז גם את ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים, שפורסם באנגליה ב1992, קראתי לראשונה השנה.. וריטואלים מאת סס נוטסום ההולנדי, אחד מספרי השנה שלי, בכלל ראה אור ב1983..

עד כאן נוסטלגיה לקריאות של השנה שהנה הסתיימה.. 


הארכתי קצת בתיאור הרגלי הקריאה שלי כדי להמחיש נקודה כפולה: חלק ניכר מן הספרים שקראתי השנה, ושראו אור בסמיכות לתחילת הקריאה, לא יישרדו את תהליך ה׳ברירה הטבעית׳ הנכפה על שוק הספרים, כמו על שווקים רבים אחרים.. הקריאה בספרים ש׳שרדו׳ את מרחק השנים, לעומת זאת, היא סוג של ביטחון באיכות.

אלו ספרים שצליל הֶמְיָיתם נישא באופן ברור ובהיר מבעד למסך העשן של השנים, בניגוד לספרים שקולם נשמע אך ורק משום ששוחרר לחלל העולם לא מזמן..

***

קלאסיקה היא יצירה שאף אם נקרא בה בפעם הראשונה, נרגיש כאילו קראנו בה בעבר.

קלאסיקה היא יצירה שלעולם לא תמצה את מה שביכולתה לומר לקוראיה.

הקלאסיקה ״שלך״ היא יצירה שאינך יכול להישאר אדיש בפניה, יצירה שמסייעת לך בהגדרת זהותך ביחס ישיר אליה או בניגוד אליה.

Why Read the Classics? (1999), Italo Calvino

שלושת ה'דברות' הנ"ל, הלקוחות מתוך ספרו של איטאלו קאלווינו, "מדוע לקרוא את הקלאסיקות", סוג של כתב הגנה לספרות שנדמה לעיתים שנשכחה בלב ים הספרים הרואים אור מידי שנה - מהדהדות במהלך הקריאה בספרו של ארנסטו סבאטו, המנהרה (The Tunnel).

סבאטו, יליד בואנוס איירס, נפטר השנה, זמן קצר לפני יום הולדתו המאה במספר. את ספרו הראשון המנהרה, פרסם כבר ב-1948 (הספר ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד. למורת רוחם של קוראי אביא פה ציטוטים מהספר בתרגומו האנגלי, התרגום שאני קראתי.) מלבד רומן זה, סבאטו פרסם רק שני רומנים נוספים, ואת רוב מרצו הספרותי הקדיש לכתיבה עיונית.

המנהרה, ספק רומן קצר ספק נובלה ארוכה, נמסר כמונולוג ע״י הצייר המפורסם חואן פבלו קסטל, שמתוודה בפני קוראיו, במיטב מסורת ה'וידויים הגדולים' של סופרים כמו אלבר קאמי (ע"ע הנפילה, בעתיד לראות אור השנה ברגום חדש, בהוצאת עם-עובד,) ודוסטוייבסקי (מכתבים מהמחתרת,) מדוע רצח את אהובתו מריה.

Experience has taught me that what seems clear and evident to me is never so to my fellow human beings

 

בתחילת הרומן אנו נתקלים בחואן פאבלו קסטל, שסובל מכל רגע שהוא נאלץ לבלות במחיצת באי תערוכת הציורים שלו ומביע שנאה עמוקה לבני אדם, ולאנושות בכלל - שנאה המהולה בתחושת עליונות - כשהוא מבחין במריה, המתבוננת בפרט מאחת מתמונותיו, פרט שברח מעיני הקהל הרחב.

כבכל האהבות המטורפות, כל המאוויים החשוכים ביותר של קסטל - פירות הביאושים של הבדידות והאובדן, הפחד והטירוף - מתנקזים אל תוך מושא האהבה שלו, מריה, ונופחים בו תקווה אבודה מראש: קסטל מתעמר באהובתו מריה, במטרה לשוב ולהגיע לרגע האמת שחלקו יחדיו, והקשר שנרקם בין השניים, המבוסס על רגע טהור אחד של 'הבנה', מידרדר במהרה לפסים אלימים..

There are times i feel nothing has meaning [...] Was our life nothing more than a sequence of anonymous screams?

הספר שלפנינו הוא נראטיב של מסכת שיגעון, שבמהלכו אונס קסטל את ההיגיון שלו על כל הנעשה סביבו, תוך כדי שהוא חושף בפני קוראיו תודעה שסועה, תוצר ישיר של זהות הנקרעת בין אהבה, אמפתיה וחמלה וזעם בלתי נשלט המשולח בכל מקורביו:

While one part of me strikes a pose of humaneness, the other part cries fraud, hypocrisy, false generosity

מתוודה קסטל. 

כמר ג'קיל ומר הייד, פעם הוא המענה ופעם הקורבן:

I could not suppress the thought that Maria was playing the most subtle and cruel games [...] I had surrendered myself to her wholly, defenseless as a newborn babe

***

A personal hell of analyzing and imagining

הוידוי, משימה פשוטה לכאורה, מוליד נראטיב מפותל למדי, הממחיש לקורא את נפתולי מחשבתו המורכבת של קסטל, המוּנָעת פעם ע"י היגיון קר ופעם ע"י סערת רגשות:

My mind is a dark labyrinth [...] I never know why i do certain things [...] Think of the captain of a ship who is constantly charting his position [...] But imagine that he does not know why he is sailing toward it

 

כך מתוודה המספר.. אך במקום אחר אנו למדים שהוא אדם אנליטי ומחושב, שמנתח כל התרחשות הנגלית אל מול עיניו וכל מילה שהוא שומע:

My mind is like a calculating machine, constantly computing

הקורא, שמנסה כל העת לגבש תמונה ברורה ביחס למאורעות שקסטל מתאר (הרי הקריאה היא ניסיון תמידי להבין) נאלץ להתמודד עם הסתירות האלו וחוסר יכולתו ליישב בינן.

על אף האמור לעיל, חואן פבלו קסטל איננו המפלצת שהייתם מצפים מרוצח להיות.. בסופו של דבר, הוא איננו אלא דמות טראגית הכלואה בתוך מנהרה חשוכה של בלבול ובדידות. גם אם הוא מצליח להבליח אל האור למספר רגעים במהלך הרומן הסוער הזה, הוא נותר בסיומו של הרומן בודד כמו חיה נטושה.

ספרי השנה של אטלס

אירי, הולנדי ואמריקאי ממוצא ניגרי.. לא זו לא תחילתה של בדיחה - אלו ספרי השנה של אטלס! קראתי ספרים רבים השנה. רובם היו טובים. הספרים המוזכרים להלן אינם רק הטובים ביותר. הם אלו שהותירו משקע, שמצאו מקום מיוחד בזכרוני ושסביר מאוד, גם אם לא אחזור ואקרא בהם שוב בקרוב, שאשוב אהרהר בם ביני לבין עצמי גם בשנה האזרחית באה.

ספר השנה שלי: ג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן (אחוזת בית)
"ייחודו של הרומן הזה ביכולתו המקורית של דונובן לעורר בקוראיו אהדה כלפי גיבורו, ג'וליוס וינסום, שאף על פי שמעשיו הופכים עם הקריאה לבלתי נסבלים ממש כמו האקט שהוליד אותם, הוא נותר במשך כל העלילה ועד לסופה דמות אנושית שכאבה הוא כאב-כל-אדם, והתשובה הוא מעניק לה - התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת.."

במקום השני: ריטואלים מאת סס נוטבום (כתר)

"איך אפשר להתמודד עם העבר, האישי והלאומי? העבר כמוהו כגוף שמונח כמו אבן שאין לה הופכין. אין לך מה לעשות אלא להתרגל לקיומו, אוֹרֵחַ לא רצוי שבא ללון בביתך לילה אחד ושנשאר לישון על הספה במשך כמה דורות."

ובמקום השלישי: Open City, טג'ו קול (Random House)

"המספר איננו רק צופה. הוא גם פילוסוף של זמננו, ונקודת מבטו כמוה כזו של אדם הבא מזמן אחר או ממקום אחר. מבטו מפרק לגורמים ומנתח כ״א מן האלמנטים המרכיבים את הכאוס שהיא-היא המציאות של החיים בעיר מודרנית, במטרופולין." 

הראויים לציון:

The Canal מאת לי רורק (Melville House Publishing) 

"כמו כל יצירה מודרנית-עכשווית, גם התעלה עוסק בכאן-ועכשיו: בחוסר האפשריות של הקיום האנושי בכלל ובחיי היום יום המייגעים בפרט.. אך יותר מכל עוסק הרומן התעלה בשעמום, כאחד הסממנים והמחוללים הגדולים ביותר של המודרנה."

היער של קלרה מאת ג'ני ארפנבק (כתר) 

"כתיבתה הייחודית של ארפנבק ניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה), עוברת לעברית ביעילות בזכות תרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס."

Mygale מאת תיירי ג'ונקה (Folio) 

"רומן מתח קצר המשלב באפקטיביות שלוש עלילות העוסקות ביצרים קדומים כמו אלימות, קינאה, דחף לנקמה, בשילוב עם יצרים מודרניים יותר כמו טראנסקסואליות, ומניעים סדיסטיים.." 

דקה דומייה מאת זיגפריד לנץ (מחברות לספרות) 

"מפתה לקרוא את דקה דומייה כסיפור אהבה אסורה בין מורה בוגרת ותלמיד צעיר, רומן שדינו מיתה. אולם לנץ לא מאפשר לנו להתמסר בקלות לקריאה פשוטה שכזו.  במהותו, דקה דומייה הוא רומן חניכה הנמסר מנקודת מבטו של הנער כריסטיאן. בתוך המבט של כריסטיאן מקופלים התשוקה והאיווי לדעת, להבין, ליצור לעצמו זהות."

C מאת תום מקארתי (Knopf) 

"C איננו מסוג הרומנים המתמסרים לקוראיהם. הקריאה ברומן, ובמאה העמודים הראשונים שלו ביתר שאת, כמוה כצליחה של תעלת מים עמוקים שעה שגלים חזקים דוחפים אותך חזרה אל חוף המבטחים, אל נקודת ההתחלה. אולם משצלח את מאה העמודים הראשונים, מוצא הקורא את עצמו בלב ים, מתמסר לזרמים הסוחפים אותו עמוק ועמוק יותר אל תוך הנראטיב המהפנט של הספר."

כלבים שחורים מאת איאן מקיואן (עם-עובד) 

"כלבים שחורים הוא ניסיון  להשתחרר מרוחות העבר. זוהי כרוניקה של התאהבות ושבר, סיפור חייהם של זוג אידיאליסטים בריטים, ברנרד וג'וּן טרמיין, שנפגשו בשלהי מלחמת העולם השנייה, והתחתנו ב1946, כשברקע אירופה שבורה והרוסה מחד אך גם חדורת חלומות ותקוות לעולם חדש, מאידך."

The Loft מאת מרלן האוסהופר (Quartet Books) 

"Loft הוא רומן קצר עם עלילה פנימית עשירה. על אף שהוא די חומק מהגדרה, ניתן לסווג את הספר כרומן פסיכולוגי על גבול האקזיסטנציאליסטי."

פרסי התנחומים:

The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe מאת אנדרו אוהגן (Houghton Mifflin Harcourt)

"ספרות טובה היא עולם בפני עצמה. היא לא זקוקה לעולם החיצוני, ל׳מציאות׳ כדי להישען עליה. היא בוראת עולם משלה, עם חוקים וכללים משלו, ובכל עמוד ועמוד היא מתחזקת את העולם הזה ונופחת בו רוח חיים. חייו ודעותיו הוא מקרה הפוך לגמרי.."

Lobster מאת גיום לקבלה (Dedalus)

"לובסטר מוגדר ע"י המו"ל הבריטי כמעשייה סוריאליסטית אנטי-אגדית. לשמות התאור האלה ניתן אף להוסיף 'נובלה דקדנטית' (מדובר, בכל זאת, בסיפור אהבתם הבלתי אפשרית של לובסטר, סרטן חסר חוליות, ואנג'לינה, אישה צעירה)."

Ravel מאת ז'אן אשנוז (New Press)

"ראוול מאת ז׳אן אשנוז נע על התפר הדק מאוד שבין ביוגרפיה וספרות יפה (fiction)."

New Finnish Grammar מאת דיאגו מאראני (Dedalus)
"דקדוק פיני חדש הוא אחד הספרים המעניינים שיצא לי לקרוא השנה. הקריאה בו דומה אמנם לתנועתה של שוברת קרח המפלסת את דרכה בינות לקרחוני השפה, אך התגלית שבהתמדה בקריאה בספר זה, כמוה כלמידת שפה חדשה, כואבת ומעשירה בה בעת.."

אם קרא..

אם קרא בספרים, הרי שקרא כדי למצוא את עצמו בין הדפים. ומכל הספרים שקרא, היו אהובים עליו במיוחד הספרים בהם קרא על קוראים אחרים, הקוראים בספריהם של אחרים. בתוך המבוך הזה יכל לבלות במשך שעות, לטעום טעמים זרים, להאזין לצלילים לא מוכרים, לשקוע בתמונות של ציירים עלומי שם.

שכן הקריאה הייתה עבורו תהליך של התמלאות והתרוקנות. כשקרא את השורות, נבלעו האותיות בתוך עיניו, נעו בין אישוניו עד שמצאו מפלט במקום חשוך, עמוק בתוך עצמו. כמו גאות ושפל, נעו גלי המלים אל תוך תוכו, מילאו את מערותיו הנסתרות ביותר, רק כדי לסגת במהרה, להותירו ככלי ריק, חלול.

מר כאב

 !You are entering a world of pain

ביצירתו של הסופר ומשורר הצ׳יליאני רוברטו בולניו נתקלתי לראשונה לפני כמה שנים, במאמר ביקורת שקראתי על ספרו 2666 במהדורה האנגלית של עיתון ההראלד טריביון הבינלאומי. 

הייתי חולה באותו יום וניסיתי להסיח את דעתי מן החום והלאות שפקדוני באמצעות הקריאה בעיתון. 

לא בכדי, נקשרו הרומן הדיסטופי הזה, עמוס הסמלים המיסטיים והדימויים הייחודיים לבולניו, ודמותו של הסופר יחד איתו, עם מצב רוחי ההזוי באותו יום (חמקמקותה של תפישת המציאות ניכרת במיוחד בימים טרופי דעת אלו, כשהגוף והדַּעַת [אני מעדיף לא לדבר על נֶפֶשׁ] מאחדים כוחות נגד בעליהם).

רוברטו בולניו פירסם בחייו 12 רומנים, וכן מבחר גדול של סיפורים קצרים וספרי שירה (למעשה החל לכתוב ולפרסם יצירות פרוזה רק בעשור החמישי של חייו.) בעברית ראו אור עד כה שלושה מספריו: נוקטורנו בצ'ילה, כוכב רחוק ובלשי הפרא, כולם בהוצאת עם-עובד.


בעשור האחרון, זכו הרומנים של בולניו לעדנה מיוחדת בעולם המערבי. בזה אחר זה, תורגמו יצירותיו המאתגרות לאנגלית החל משנת 2003, שנת פטירתו של בולניו, וביתר שאת משנת 2007.

There are explanations for everything...except the inexplicable

אל הנובלה הקצרה Monsieur Pain (מסייה פיין, או מר כאב, אם תרצו..) התוודעתי רק לאחרונה..

הנובלה ממוקמת בפריס, בשנת 1938, ונמסרת מנקודת מבטו של פייר פיין, מטפל באמצעות מזמריזם, שיטת טיפול שרווחה במהלך המאה התשע-עשרה ושסברה שניתן לטפל בטראומות ולהשיב את האיזון לגוף באמצעות שליטה במערכת הנוזלים בעלי משיכה מגנטית.

הנה כך שוטח בולניו בפני קוראיו הסבר ממצה למדי של רזי תורת המזמריזם:

Illnesses, all of them, are produced by nervous disorders. Disorders that have been engineered, coolly planned in advance, but by whom? By the patient, the environment, god or Destiny, what does it matter?... Hypnotism should reverse the process and bring about a cure. Should make it possible to forget, in other words 

בתחילת הנובלה, נקרא מר פיין לסייע בריפויו של סזאר ולחו, משורר פרואני שלקה בתסמונת תמוהה: הוא איננו מפסיק לשהק. קול פנימי מזהיר אותו מלחדור לעולמו של הפציאנט שלו, אולם הוא אינו נענה לתחושה מוקדמת זו:

An extraordinary malaise was lurking in the most trivial details. I believe I sensed the danger, but had no notion of its nature

 
לא רק האינסטינקט הבריא של מר פיין עומד לרשותו. כמה גורמים נוספים מונעים ממנו לבצע את מלאכתו: שני ספרדים גבוהי קומה מציעים לו שוחד בתמורה לכך שיסיר את ידיו מהטיפול בחולה, ובמהרה מוצא עצמו גיבורנו משוקע בתוך עולם סיוטי, אבסורדי, הזוי ונטול היגיון.

***

Human nature is unfathomable

מההיכרות המועטה שהספקתי עד כה לערוך עם קורפוס הספרות העשיר שהצליח הסופר להעמיד בחמישים שנות חייו, ניתן לומר כי יצירתו (כמו יצירותיהם של סופרים גדולים שקדמו לו, אדגר-אלן-פו, קפקא ובורחס למשל,) על אף שהיא עוסקת בפינות היותר נידחות ואפלוליות של החיים - מצליחה להאיר, גם אם באופן מְרֻמָּז, על החיים ככלל ועל העולם בו אנו מתנהלים בפרט. 

העולם המתואר בספריו של בולניו הוא לעיתים קרובות קפקאי.. תחושה חזקה של אי-מציאות, או לפחות של מציאות חמקמקה, רווחת בכל אחד ואחד מעמודי יצירותיו.

על אף שמסייה פיין מוגדר רשמית כמותחן נואר או רומן-מסתורין, חשוב לציין שבולנו משתמש בהגדרות אלו כמסגרת לסיפורו בלבד: אם יש 'מסתורין' במסייה פיין, הרי שהוא מלווה את העלילה כמסך עשן ואיננו בא לידי פיתרון בסופה של העלילה. למעשה, הדמות הראשית, והקורא הנאמן יחד עימה, אינם נעשים 'חכמים יותר' בסוף הנובלה משהיו בתחילתה.

מבחינה זו, ניתן לומר שהנובלה שלפנינו פועלת במישרין כנגד הז'אנר, חותרת תחתיו או מעמידה כנגדו מראה מסמאת (האין זה תפקידה של כל 'ספרות גדולה', לערער על יסודות האמנות עצמה?)

במכאוביו, סומאו עיניו

אלמלא חיפשה דונה מאריה ד'אוולוס מעט חום במיטתו של גבר אחר, ייתכן שלא היה מוצא דון קרלו ג'זואלדו* את מקומו בין גדולי המלחינים האיטלקים.

את היצירה הגדולה ביותר שלו, כך נהג לומר שנים אחרי היום העקוב מדם, כתב על מצעי הכותנה הלבנים בדמם של צמד קורבנותיו.

רצה הגורל ויום אחד הביא רב המשרתים לידיעת אדונו שבהיעדרו של זה האחרון, נוהגת הגברת לארח גברים בפאלאצו.

מנקודה זו, החלו חייו של ג'זואלדו לסטות ממסלולם הישר, ואולי טוב שכך..

לא שריצה תקופת מאסר כלשהי בגין מעשיו, שומו שמיים. כבן אצולה היה חסין מהַעֲמָדָה לְדִין (הרי לא יעלה על הדעת שנסיך וֶנוֹסה ירצה את עונשו בתא כלא עם אחרון פְּשׁוּטִי העם).

עם זאת, מתוך חשש לנקמה, פרש זמן מה לאחר הפרשייה לטירתו שבמחוז פרארה, שם קיווה למצוא השראה בין מוזיקאים ומלחינים. 

והנה זה פלא, עוד לא יבש דמם של זוג האוהבים וכבר העלה על הכתב את ספר המדריגלים הראשון שלו. 

השבחים לא איחרו לבוא, אך טעמה המר של הבדידות פשה בחייו של ג'זואלדו. רק ביצירותיו השמיימיות מצאה נפשו ישועה.

שעות ארוכות היה מתענג על הצלילים שהפיקו ידיו, ולעונג שסיפקו לו לחניו היה רק יריב אחד: מכתבי הנאצה שכתב לאשתו השניה, לאונורה ד'אסטה, שהדירה את רגליה מטירתו של הרודן זמן קצר אחרי נישואיהם.

בערוב ימיו, נהג לבקש ממשרתיו שילקוהו, יש אומרים כדי לכפר על מעשיו. ברגעי האקסטזה אליהם הגיע בזכות הייסורים, היו עולים לנגד עיניו דימויים מילדותו: אימו, אַחְיָנִיתו של האפיפיור פיוס הרביעי, רכונה על רקמתה, טווה חוטי אַרְגָּמָן, מאזינה לבנה הקטן פורט על מיתרי הלָאוּטָה.

* מלחין איטלקי שפעל בתקופת הרנסאנס. רצח את אשתו ומאהבה.

שאלה של אמא יהודייה

שי קטן לחנוכה, הנה קטע מתוך התרגום העברי של הספר 'שאלת פינקלר', מאת הווארד ג'ייקובסון, זוכה פרס בוקר לשנת 2010, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כתר. מתרגם: יותם בנשלום. עורכת: לי עברון ועקנין:


אלמלא נישאה לליבור, לפחות על פי הפולקלור המשפחתי, הייתה מלכי הופמנשטאל נעשית ללא ספק פסנתרנית קונצרטים מצליחה. הורוביץ שמע אותה מנגנת את שוברט בחדר אורחים בצ'לסי ודיבר בשבחה. היא ניגנה את היצירות כפי שראוי לנגנן, כך אמר, כאילו ששוברט מאלתר אותן תוך כדי נגינה – אימפרוביזציות מלאות רגש שמאחוריהן טון אינטלקטואלי מוקפד. משפחתה הצטערה על נישואיה לליבור מסיבות רבות, והעדרם של טון אינטלקטואלי ושל חינוך ראוי, העגה העיתונאית ההמונית שבפיו והחברים שאיתם התרועע לא היו מן הפחותות שבהן, אך יותר מכול הצטערה על העתיד המוזיקלי שהשליכה מלכי מאחורי גווה.


"אם את חייבת להתחתן, למה לא עם הורוביץ?" שאלו אותה.


"כי הוא מבוגר ממני פי שניים," השיבה להם מלכי.


"אתם יכולים לשאול אותי כבר למה אני לא מתחתנת עם שוברט."


"מי אמר שבעלך לא יכול להיות מבוגר? מוזיקאים חיים לנצח. ואם הוא ימות לפנייך, נו טוב..."  "הוא לא מצחיק אותי," אמרה. "ליבור מצחיק אותי."  


היא יכלה להוסיף שהורוביץ כבר נשוי לבתו של טוסקניני.


וששוברט מת מעגבת.

מעולם לא התחרטה על החלטתה. לא כאשר האזינה להורוביץ מנגן בקרנגי הול – הוריה מִימנו לה נסיעה לאמריקה כדי שתשכח את ליבור וקנו לה כרטיסים לשורה הראשונה כדי שהורוביץ לא יחמיץ אותה – לא כאשר צבר ליבור מוניטין מסוימים ככתב בידור ונסע בלעדיה לקאן, למונטה קרלו ולהוליווד, לא כאשר שקע באחד מן הדיכאונות הצ'כיים שלו, אפילו לא כאשר מרלן דיטריך, שלא הכירה בקיומו של אף אזור זמן פרט לזה שלה, התקשרה אל דירתם בלונדון משאטו מרמונט בשלוש בלילה, קראה לליבור "חומד" וייבבה מבעד לשפופרת.

ובמקור:

Had she not married Libor, or so the family mythology had it, Malkie Hofmannsthal  would in all likelihood have gone on to be a successful concert pianist. Horowitz heard her play  Schubert in a drawing room in Chelsea and commended her. She played the pieces as they  should be played, he said, as though Schubert were inventing as he went along - emotional  improvisations with a bracing undernote of intellectuality. Her family regretted her marriage for  many reasons, not the least of them being Libor's lack of intellectuality and breeding, his low  journalistic tone, and the company he kept, but mostly they regretted it on account of the musical  future she threw away. 

'Why can't you marry Horowitz if you have to marry someone?' they asked her. 'He is twice my age,' Malkie told them.

'You might as well ask why I don't marry  Schubert.' 

'So who said a husband can't be twice your age? Musicians live for ever. And if you do  outlive him, well . . .'

'He doesn't make me laugh,' she said. 

'Libor makes me laugh.' She could have added that Horowitz was already married to Toscanini's daughter. 

And that Schubert had died of syphilis.

She never once regretted her decision. Not when she heard Horowitz play at Carnegie  Hall - her parents had paid for her to go to America to forget Libor and bought her front-row  seats so that Horowitz shouldn't miss her - not when Libor won a measure of renown as a  show-business journalist, travelling to Cannes and Monte Carlo and Hollywood without her, not  when he fell into one of his Czech depressions, not even when Marlene Dietrich, unable to figure  out the time anywhere in the world but where she was, would ring their London apartment from  the Chateau Marmont at three thirty in the morning, call Libor 'my darling', and sob down the  phone. 

* מי מכם שרוצה לקרוא עוד קצת על 'שאלת פינקלר' מוזמן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

לקראת סוף השנה: מחשבות על הספר ועל הספרייה

Of course anyone who truly loves books buys more of them than he or she can hope to read in one fleeting lifetime. A good book, resting unopened in its slot on a shelf, full of majestic potentiality, is the most comforting sort of intellectual wallpaper" David Quaimen

לקראת סיום השנה האזרחית, כמה מחשבות על הספר ועל מקומו על מדפי הספרים שבביתו של הקורא. 

בניגוד לאמור לעיל, ולמה שכתבתי כאן שנה שעברה, את השנה הזו אני חותם עם הישג: השנה אני גאה לומר שאת רובם המכריע של הספרים שקניתי הבאתי אל נגד עיני ואף קראתי..

למעשה, השנה אף 'הגדלתי לעשות', שכן ישנה אפשרות סבירה ביותר שאף קראתי יותר ספרים שלא זכו למחסה בספרייתי הפרטית השנה מאשר כאלה שכן זכו לו..

לא, לא מדובר בספרים ששאלתי מחבר או מהספרייה הציבורית (כביבליומן - מלשון מאניה - אני מתנגד נחרצות לכל אקט של השאלה או שאילת ספרים.. אם ספר מספיק מעניין אותי כדי לקרוא בו - או אף רק לחמוד בו - הרי שחובה עליו שגם ימצא מקום של מישכן קבע בספרייתי..) אלא, בחזרה לענייננו, בספרים שליקטרתי (מלשון לקטור, קורא) עבור הוצאות ספרים ישראליות..


בהקשר זה, הנה כמה דברים יפים שאלברטו מנגל - שעל ספרו יומן קריאה, כתבתי כאן לאחרונה - כותב על 'אמנות השאלת הספרים':

I feel uncomfortable having other people's books at home. I want to either steal them or return them immediately. There is something of the visitor who outstays his welcome in borrowed books. Reading them and knowing that they don't belong to me gives me a feeling of something unfinished, half enjoyed. This is also true of library books

***

על אמנות אחזקת הספרייה

"יש דרכים רבות לסדר את הספרייה. האינטלקטואלים מחלקים את הספרים לפי נושאים, המתודיים מעדיפים לסדר לפי האלף-בית או באופן כרונולוגי. האובססיביים ינסו בכל כוחם לגשר בין שתי השיטות הנ"ל. המפוזרים יניחו את הספרים בערבוביה, בלי כל חשיבות למיקום ולסדר. ויש גם את אלה שמעמיסים, בונים ערימות, מגדלים של ספרים, מבלי לפתוח אותם ולקרוא בהם אי פעם: אלו האספנים, שצוברים ספרים. האסתטיקנים מסדרים לפי גודל ומידה, לפי שם ההוצאה, או לפי צבע הספר: ורודים מצד אחד, לבנים מצד שני."
אלייט אבקסיס, מתוך ספרה האחרון, "הרי את מותרת לכל אדם"

אם לשוב לרגע לפוסט הסיכום של שנת הקריאה ד'אשתקד, הרי שבכל הנוגע לספרים ולספריות, הסדר חשוב לא פחות מהכמות.. 

כמה? זו שאלה שכל קורא שואל את עצמו מידי פעם.. כמה ספרים יש בספרייתי? כמה מהם בעברית וכמה באנגלית? כמה מהם קראתי בכלל? כמה קראתי מכריכה לכריכה וכמה נותרו עם סימניה נעוצה בליבם? כמה עמודים היו ברומן המתח הזה שקרץ לי? כמה כמה כמה?  

כמה ספרים זה יותר מידי? איזה מחיר לא הייתם משלמים עבור ספר שחשקה בו נפשכם? ובאיזה מחיר הייתם מרימים אפילו ספר שיכולתם בקלות גם לוותר עליו.. 

מבלי להיכנס למספרים מדוייקים (לא יהיה זה נאה מצידי להרחיב ולספר על יכולות הקריאה שלי.. מה גם שאני קורא די איטי!) רק אוסיף ואומר כי אם הייתי מחליט, בתחילת השנה האזרחית שהנה כמעט הסתיימה,  להשתתף באחת מתכניות הקריאה הרבות שניתן למצוא ברחבי הרשת (מועדוני '50 ספרים בשנה' למניהם), הרי שהייתי עומד בגבורה במשימה, ועוד היו נותרים לי כמה ספרים נותרים, כעודף..

"It is in the homes of the idlest men that you find the biggest libraries״. Seneca

השנה, כאמור, גדלה ספרייתי רק בכמה עשרות כותרים.. רובם מצאו מקום בסמיכות לאחיהם ואחיותיהם, בקומות העליונות של הספריה, הרחק מידו המשגת של בייבי אטלס, שעשה את צעדיו הראשונים בשלהי הקיץ האחרון ומאז סימן לו אתגר: להפר את ה'סדר' ששורר בקומות הנמוכות של הספריה, בגובה עיניו ורגליו (בין תחביביו השונים של בייבי אטלס: להחביא  צעצועים קטנים בין ומאחורי כריכות הספרים ואח"כ לגלות אותם מחדש, תוך שהוא מפזר לכל עבר את הספרים שעומדים בדרכו - מה שגורם לבלאגן נוסף בספרייה המבולגנת גם כך.. לגדר את הספריה ולמנוע ממנו גישה אל היכלות הידע האנושי יהיה אקט ברברי מידי מצד הוריו.. הרי איך יחכים העולל אם לא תתאפשר לו גישה מיידית ובלתי אמצעית לספרים ההולכים ומצטברים בספריה בערימות, למורת רוחו של אימו..?)


ובעצם, כמה ספרים בספרייה זה יותר מידי? 

כמה ספרים מעידים על למדנותו של בעליהם וכמה על אספנות כפייתית מידי מצידו? השנה נוספו לספרייתי כשלושים עד ארבעים ספרים בערך.. מספר קטן למראית עין.. כאמור, השנה הגבלתי את עצמי רק לספרים 'טובים', ו(כמעט ש)לא נסחפתי לרכוש ספרים שאני יודע מראש שאין הרבה סיכויים שאפתח ואקרא בהם.. 

אבל, כשחושבים על זה, מהו בעצם ספר (טוב)?

ספר טוב הוא ספר שמותיר משקע.

ספר טוב הוא ספר שאיננו מציג דמויות ונסיבות 'גדולות מהחיים', אלא כזה שעלילתו מהימנה דיו כדי ליצור בתוך עולמנו עולם נוסף, קביל ואמין..


ספר טוב הוא ספר שסך כל המילים המרכיבות אותו גדול יותר מהעלילה אותה הן מבקשות לתאר בפני הקורא.. אביא ברשותכם דוגמא: ספר שלא ניתן לדלות ממנו ציטוט, ואם לא ציטוט הרי מחשבה, או הרהור.. דבר מה שיאמר משהו חדש על החיים, יאיר איזו פינה חשוכה בהם או יבאר דבר מה שלא ממש היה ברור עד כה - ספר שכזה יכול בהחלט להיות מהנה ולהפוך לבן לוויה חביב במשך מספר ימים או שבועות (תלוי בקצב הקריאה שלך..) אך רוב הסיכויים שיישכח כלעומת שהופיע בחייך, דווקא משום שלא הצליח להשאיר משקע..

ספר נועד לקריאה. על כך אין (כמעט) עוררין. אך ספר הוא גם חפץ נוי. ספר הוא מוצר אסיף (מלשון לאסוף.. האם יש מינוח טוב בעברית לcollectible?) ולא יעזור בית דין.. הכריכה חשובה בדיוק כמו התוכן, אם לא יותר.. הכריכה היא הדלת או השער מבעדו מציץ הקורא אל הנסתר, אל החבוי, אל קודש הקודשים.. על כן החשיבות של אמנות סידור הספריות..

כמה פעמים מצאנו את עצמנו, במהלך שיטוט חסר אונים בחנות הרהיטים איקאה תוהים לגבי התוכן שבספרים הרבים המעטרים את מדפי הסלונים המלאכותיים (האם שימשו דפיהם הריקים חומר טוב לתבערה בשרפה שבפרצה בסניף נתניה, במהלך חול המועד של פסח השנה? תמהני..) 

מחשבות אלו ועוד כמה, שעוד לא העליתי על הכתב, פקדוני כאמור לקראת סיומה של השנה האזרחית 2011.

The sound of language

אחד הסיפורים שנקשרו בדברי ימיה הקולוניאליסטיים של בלגיה מספר שהמלך ליאופולד השני, שבין נתיניו האמוללים מצאו את עצמם, בין השאר, ילידי קונגו, ביקש שייערך שם ניסוי על ילדי המקומיים: כמה תינוקות נלקחו מאימותהם ברגע שנולדו וגודלו ע"י אחיות שנתבקשו לא לדבר עם התינוקות המטרה הייתה לבדוק כיצד יתקשרו התינוקות ביניהם ועם האחיות ללא שפה משותפת. התינוקות לא שרדו ללא היכולת לתקשר

Language is our mother, and it is through language that we come into this world 

Diego Marani, New Finnish Grammar

יכולת הדיבור, והשפה שבאמצעותה זו באה לידי ביטוי, הן שמוציאות אותנו באחת מתוך הרחם האימהי, קושרות אותנו אל העולם באמצעות קשרי-קשרים, ויוצרת בינינו ובין בני האדם המקיפים אותנו מערכת מורכבת של מחויבויות הדדיות.

ואולם, אם יכולת הדיבור היא אמצעי התקשורת בין בני אדם, מה קושר את האדם למקום בו נולד וגדל? עד כמה מעגנת השפה את האדם למקום בו היא נהגית? עד כמה קשורה זהותו של אדם לשפה עליה התחנך ובה למד לארגן את מחשבותיו?

***

ספרו של דיאגו מאראני, דקדוק פיני חדש עוסק בשאלות אלו, וברבות אחרות. מאראני, סופר, עיתונאי ומתרגם איטלקי שעובד במכון למולטילינגואליזם של האיחוד האירופאי (כן, יש ברי מזל שזו הגדרת התפקיד שלהם) אף המציא שפה, יורופאנטו, השואלת מילים ממגוון רחב של שפות אירופאיות.

נקודת הזמן בה מעוגנת העלילה היא שנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. את הנוף האירופאי זרוע ההרס מאכלס ערב רב של דמויות תלושות ופגועות, חסרות זהות ומוכות בבלבול..  

Without memory, no man can live

הגיבור שלנו, מאסימיליאנו ברודאר, איטלקי פצוע מלחמה שלקה באמנזיה קשה, מוצא את עצמו על סיפונה של הסירה טובינגן, שיצאה לדרכה מצפון אפריקה, דרך טריאסט, איטליה, בדרכה לגרמניה, כשעל סיפונה חיילים פצועים ופגועים מוחית, וכן צוות רפואי הכולל אחיות ונוירולוג, ד״ר פטריק פריארי, גרמני ממוצא פיני, החולק את הנראטיב עם המטופל שלו.

בין הנוירולוג הפיני והפצוע נקשר קשר אמיץ: הרופא, שמאמין שמטופלו גם הוא פיני (מאסימיליאנו נמצא חסר הכרה כשהוא לובש מעיל שבדשו שמו של חייל פיני, סמפו קריילנן), נקשר למטופלו וכופה עליו, מבלי משים, זהות חדשה, בכך שהוא מלמד אותו לדבר בשפה הפינית:

The language which the doctor believed to be buried somewhere in my damaged brain was also his [...] Doctor Friari felt that in some abstract way we both belonged to the same world. We were bound together by some mysterious link, some bond which was not to do with blood, but which resonated in the sound of language.

תחילה, מאסימיליאנו שרוי במצב 'בראשיתי' למדי. רוחו כטאבלה ראסה; עול העולם השורר בקרבנו והבא לידי ביטוי באמצעות השפה ודיבורה איננו חל עליו:

I could not remember who I was, nor did I have the curiosity to do so. My thoughts seemed to well up out of nothingness and then sink down again into the porous soil of my unfocused consciousness. Later on, I thought back to that sensation almost with regret. For just a few, marvelous days I was untouched by memory, free from recall, released from pain. I was just a bundle of cells, a primitive organism like those which peopled the earth millions of years ago.

בדִּיּוּק של מנתח, מאראני מתאר כיצד גיבורו רוכש את יכולות הדיבור ומתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בשפה הפינית. תחילה, השפה איננה אוסף של צלילים בערבוביה והאותיות - סימניה של תרבות שנכחדה:

Even the letters, which I thought I knew one by one, which I had the feeling I could write without difficulty, had now become signs without sounds, mute hieroglyphics from some vanished civilization

השפה מרגישה כמו גוף זר בפיו של הדובר, כמו קליפה חלולה:

Those unknown sounds would echo emptily in my mouth and head without leaving anything behind, like an echo dying away gradually

זהו גם מצב מסוכן מאוד של אליאנציה ודיסאוריינטציה:

I was prey to a fear such as I’d never known. I felt that I was sinking, losing all contact with the outer world 

***

How many words were needed to bring a man to life!

בעצת ד״ר פריאר, סמפו (מאסימיליאנו) נוסע להלסינקי, שם הוא מקווה לגלות את זהותו. הוא מוצא מחסה בבית חולים לנפגעי מלחמה, שם הוא פוגש את הכומר אולוף קוסקלה, דמות סמכותית נוספת בחייו החדשים (Life is a set of rules. Beyond the rules lies sin, incomprehension, perdition)

הכומר שוקד עם סמפה על לימוד השפה הפינית, על רזי דיקדוקה, וחושף בפניו עולם תרבותי עשיר במיתולוגיה. אולם, צל של ספק מעיב על תהליך ההיטמאות שסמפה עובר בקרב החברה הפינית, שכן; 

A learnt language is just a mask, A form of borrowed identity; it should be approached with appropriate aloofness, and its speaker should never yeaךd to the lure of mimicry, renouncing the sounds of his own language to imitate those of another. Anyone who gives in to this temptation is in danger of losing their memory, their past, without receiving anything in exchange.

ה'כישלון' ברכישת השפה החדשה מיתרגם כאמור בבלבול חמור בזהותו של סמפו, והכאב שבא בעקבות למידת השפה (האין הפסיכולוגיה המודרנית איננה אלא דִּבְרוּר הכאב, מתן דרור וחופש לתחושות המועקה, אותו mal de vivre?)

My lost memory had become my excuse for giving up on life

מה עולה בגורלו של סמפו (מאסימיליאנו)? לא אגלה כאן.. רק אומר שדקדוק פיני חדש הוא אחד הספרים המעניינים שיצא לי לקרוא השנה. הקריאה בו דומה אמנם לתנועתה של שוברת קרח המפלסת את דרכה בינות לקרחוני השפה, אך התגלית שבהתמדה בקריאה בספר זה, כמוה כלמידת שפה חדשה, כואבת ומעשירה בה בעת..