יום חמישי, 10 בפברואר 2011

יופיו של החטא: על היקיצה


ספר צריך (יודעים מה? חייב!) להיות גם אובייקט יפה. לעטוף טקסט, טוב ככל שיהיה, בעיצוב חסר השראה, שלא הוקדשו לו יותר מכמה דקות מחשבה, זהו עוול שלא יתואר. ההיפך איננו תמיד נכון, כמובן, אך קשה להפריז בחשיבות עיצוב הכריכה, במיוחד בעידן המתבסס כל כך על האימג', ופחות ופחות על המילה הכתובה.

במחוזותינו, למרבה הצער, אין מקדישים מספיק תשומת לב לעיצוב כריכות הספרים, ובמיוחד כשמדובר בספרות מתורגמת. כמו יוצא המו"ל מנקודת הנחה שדי נעשה בתחום התרגום והעריכה, העימוד וההדפסה, שלא חשוב אם יחפפו קצת בעיצוב העטיפה..


זו כמובן אמירה כללית מאוד, והדעות לגביה חלוקות, אך יש למרבה הצער יותר מידי דוגמאות (שלא נביא כאן, כמובן, מטעמי צניעות..)

לקביעה נחרצת זו יש, למרבה המזל, גם יוצאים מן הכלל, ולאחרונה בולטים בתחום זה הספרים שראו אור בסדרת נובלה של הוצאת כתר. הספרים בסדרה זו, בעיצובה של טליה בר, עוצבו (כמעט) כולם באופן שמייחד אותם מרוב אחיהם הישראלים, והייתי אף מסתכן וקובע כי גם אם אין בכוונתכם לקרוא אף אחד מהם, עדיין טוב תעשו  אם תרכשו עותק של היורש, מאת אסמעיל קדארה, למשל, או של חציית קיץ מאת טרומן קפוטה, שזה עתה ראה אור - ואילו רק בכדי להימצא במחיצתם של דברים יפים.


למרות כל האמור לעיל, לא הזדמן לי להתייחד עם רבים מידי מספרי הסדרה הנ"ל בשנה האחרונה, ובכוונתי לתקן זאת במהרה. 


אחרי שקראתי וכתבתי על יומן אבל מאת רולאן בארת, הגעתי באיחור אופנתי קליל גם לספרה של קייט שופן, היקיצה. הספר זכה לחשיפה תקשורתית רבה בחודשים האחרונים, אך יותר מכל היתה זו העטיפה של הספר שמשכה אותי לקרוא בו. מדובר במלאכת מחשבת אמיתית, הקוראת לקורא או למתבונן - קחני! במדינה מתוקנת היו מחלקים פרסים (גם) על עיצוב כריכות. אני חושב שהיקיצה היה לוקח מקום ראשון לשנת 2010 במסגרת תחרות שכזו.


עד כאן פטפטת בנושא עיצוב כריכות. אמרנו די..


***


היא רצתה שיתרחש דבר מה - דבר מה, כל דבר שהוא; היא לא ידעה מה.


היקיצה עוקב אחר קורותיה של גב' עדנה פונטלייה, אם צעירה שמתאווה לחיים אחרים, לשינוי, ליקיצה.

בתחילת הנובלה היפה הזו, שתורגמה ע"י מירי קרסין, ונערכה להפליא על ידי לי-עברון ועקנין ורחל שוורץ, אנו מוצאים את עדנה פונטלייה, גב׳ קום איל פו, מבלה את חופשת הקיץ שלה עם בעלה ושני בניה בעיירת קיט, לא הרחק מעיר מגוריה, ניו-אורלינס. לכאורה תפאורה אידילית, אלא שעם אידיליה לא בונים עלילה, וחופשת הקיץ משמשת כר מושלם להתעוררות שעדנה הולכת לחוות.

אל חייה של עדנה נכנס רובר, גבר שצעיר ממנה בכמה שנים בלבד, אך לכל הדעות נתקע איפשהו בשנות הילדות או הנעורים. רובר נטול הדאגה, הפלרטטן, הוא ההפך הגמור מעדנה, שתוהה בסבך פנימי של הרהורים, ושמועקה שאין לתארה במילים, אשר דומה כי הצטברה באיזה חלק בלתי מוכר של תודעתה, מילאה את כל הוויתה בחרדה עמומה. 

רובר 'מנצל' את מצבה נפשי המעורער של עדנה וקונה לעצמו חזקה במחשבותיה ודמיונה. מהופנטת מנוכחותו השובה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה. כשזה עוזב למקסיקו, כדי 'לנסות את מזלו', עדנה חוזרת לביתה בניו אורלינס ושבה לשיגרה המשמימה של חייה. אך במהרה היא נכנעת לחיזוריו של מחזר נוסף, אלסה ארובן. הסוף, כמו בכל רומן של המאה התשע-ישרה העוסק בחריגה ובהפרה של הסטטוס-קוו החברתי (transgression), ידוע מראש..


ספרה של קייט שופן מזכיר לא פעם את מאדאם בובארי של פלובר. בסיפוריה הקצרים של שופן, ניכר שהיא הושפעה מהסופר הצרפתי בן תקופתה גי דה מופאסאן, וסביר להניח שגם קראה את רומן המפתח של פלובר, שמופאסאן היה בן חסותו - רומן שהדי השערורייה שעורר כשראה אור בשנת 1857 וודאי עשו דרכם אט אט אל העולם החדש.


נקודת המוצא של שני הסיפורים דומה מאוד: אמה בובארי נישאת לשארל ומייד מרגישה מחנק בחיי הנישואין ואילו עדנה מצאה את עצמה פנים אל פנים עם המציאות כשהתחתנה עם ליאונס, וסגרה מאחורי גווה לעולמים את שעריה של מלכות האהבה והחלום.

כמו כן, גם המבנה התמטי של שתי העלילות כמעט זהה: אישה צעירה נישאת וחווה שיעמום; היא מתאהבת בגבר צעיר ולא מנוסה (לאון אצל פלובר; רובר אצל שופן - ע"ע אהבה לא ממומשת) עד שזה עוזב; הגיבורה מחוזרת ע"י גבר בוגר יותר (
רודולף אצל פלובר; אלסה ארובן אצל שופן), דרכיהם נפרדות לפני שהתשוקה ממומשת; האהוב הצעיר חוזר, האהבה מתממשת ומביאה חורבן על כל הסובבים (זהירות, ספוילר).


תוסיפו לזה את העובדה (המקרית, אולי?) שבשתי העלילות משחקות דמות הרוקח ואשתו (מר וגברת הומה אצל פלובר, ומר וגברת רטיניול אצל שופן) תפקיד של ראי למעשי הגיבורה והתנהלותה, ומספקות בכך קנה מידה מוסרי וערכי לפעולותיה, והרי לכם משוואה די ברורה. 

***


גורלותיהן של שתי הנשים קשורים זה בזה, אם כן.


ההתעוררות שעדנה חווה במהלך הנובלה כמו נכפית עליה ממעל, שכן, כמו אמה בובארי, גברת פונטלייה לא היתה אישה-אם, אחת מאלה שסגדו לבעליהן וחשבו זאת לזכות קדושה לבטל את עצמן ולהצמיח כנפיים של מלאכי שרת.


לא ולא: גב׳ פונטלייה, בניגוד לאישה הקריאולית שאינה עושה דבר העלול לסכן את בריאותה אם היא יכולה להימנע מכך [...] אמרה שהיא לעולם לא תקריב את עצמה למען ילדיה או למען כל אדם אחר. היא גם אינה חוסכת בשיפוט הסובבים אותה: ההצצה החטופה הזאת אל ההגמוניה הביתית (של משפ' רטיניול) לא עוררה בה כמיהה, גם לא געגועים. צורת החיים הזאת לא התאימה לה, והיא לא מצאה בה אלא שיממון נורא וחסר תוחלת.

אין זה מקרה, אם כן, שההתעוררות שעדנה חווה היא בה בעת גם אקט של התבטלות; אקט של פסיעה מתוך עצמך; האקסטזה המלווה בשחרור אולטימטיבי.



מונחית על ידי דחף בלתי נשלט להשתחרר מן הכבלים שאזקו אותה עד כה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה כאילו הפקידה את עצמה בידיים זרות שיכוונוה ושחררה את נפשה מכל אחריות.


זהו מהלך בלתי נמנע, שסיבותיו ותוצאותיו ידועות מראש, שכן עדיף להתעורר למרות הכול, אפילו לסבול, ולא לשגות באשליות כל החיים.

20 תגובות:

  1. קוראת בשקיקה כתמיד את ניתוחיך המרתקים.
    בנושא כריכת הספר אני מוצאת שדעותינו חלוקות ולו משום העובדה שתוכן הקנקן תמיד יהיה הטריגר לרכישה ולא הקנקן עצמו.
    ברור כי לא אתנגד לכריכה המושכת את העין ביופיה וביחודה,אולם ברור כי התוכן הוא המהות.
    בענין הביקורת,הספר מונח אצלי ומצפה לתורו אולם אינני מצליחה להימלט מהרגשה שהנושא משמים,שגרתי משהו.השאלה האם הוא מטופל בספר דרך זוית ראיה שונה ומאירה פינות שטרם טופלו בעבר.
    יהיה מענין להיווכח בכך במו עיני.

    השבמחק
  2. תודה על תגובתך, עידית.
    בנושא חשיבות עיצוב הכריכה, והקנקן או התוכן לא אתווכח עימך, עניין של טעם ועדיפות..
    בעניין הטיפול בנושא (מעמד האישה במאה ה19 וכו..) אני לא חושב שיש אצל קייט שופן איזו בשורה גדולה. עם זאת, זו נובלה נעימה מאוד לקריאה, בעיקר בזכות עבודות התרגום והעריכה המופלאות שנעשו פה.  

    השבמחק
  3. קראתי - תודה - רונה

    השבמחק
  4. פיטר מאייר, שהיה במשך 18 שנה נשיא הוצאת פינגווין, אמר:
    "שמתי דגש רב על העטיפות. ראיתי בזה חלק מהשאלות התרבותיות שעסקתי בהן. תמיד אמרתי לעורכים שלי שהעטיפה היא חלק מהעסקה שהלקוח עושה ברגע שהוא קונה ספר. אם אני מצליח לשכנע אפילו קורא אחד לקנות ספר מסוים בזכות העטיפה, בעיני זה הישג תרבותי. בסך הכול זה נעשה לטובתו של הספר, והסופרים רוצים מאוד שיקראו את הספרים שלהם" (ראיון לשגיא גרין, "הארץ", 10.4.97).
    ארט ספיגלמן, יוצר הקומיקס "מאוס", דיבר על יחסו לעטיפות:
    "אני כמו שיכור, הנמשך לבקבוקים ולתוויות שלהם באותה מידה שאני נמשך לתוכנם. פעם אפילו קניתי ספר בישול - ספר בישול, בחיי - בשל מראה כריכתו".
    עטיפת נייר (לספר בכריכה קשה) נוטה להתבלות במהירות, ולכן אינה שימושית. שיפור באיכות העטיפה מושג באמצעות למינציה. התבלותן של עטיפות הנייר הניעה את מוכרי האנציקלופדיה העברית לצאת ב"מבצע לחידוש פני האנציקלופדיה: מכירת עטיפות לאנציקלופדיה". קל יותר להבין מבצע זה אם מתחשבים בעובדה שעקב גודלה מהווה האנציקלופדיה לא רק ספר כי אם גם רהיט שיש לשמור על יופיו.

    השבמחק
  5. אטלס'קה, מאוד מפתה אותי להתעמק עוד יותר בקריאת הפוסט הזה, שגם מ'רפרוף', ברור שנכתב בכוונה מלאה, תשומת לב ועין, והתכוונות.

    עם זאת, ישנה משימה מפתה הרבה פחות, שעלי להשלימה
    ולכן - בשלב זה, רק מודה על הפוסט ומוקירה;
    כמו כן, מוסיפה שבעיני, 'שווה' גם לרפרף על ספרים מסדרת ע"ע, שעל עיצוב כריכותיהם אמון המעצב יהודה דרי - אדם שבעיני הוא רגיש, מתבונן ורואה, יודע קרוא ומבין את המקום העדין הזה,
    שבין ויז'ואל שאולי 'נראה טוב' אך הוא בלתי קריא, של מראה עיניים שנולד ו/או זוכה להשראה, מתוך התוכן של הכתוב.

    עד כאן, לעת עתה ואני.
    ;-)

    אילה
    עם
    כנפיים

    השבמחק
  6. תודה על הציטוטים, גל.
    חשבתי באמת להביא את פינגווין כדוגמא, אבל אז החלטתי לשמור על לוקאליות. פינגווין היא דוגמא מצויינת להוצאה שמוציאה לאור ספרות ברמה גבוהה ושאינה מתשפרת גם על איכות עיצוב עטיפותיה. להיפך, בטמצעות עיצוב הם ממתגים מחדש סופרים ש'אבד עליהם הכלח'.

    תודה גם לאילה, על כריכותיו של יהודה דרי.
    אני אוהב את הנימה הנוסטלגית שבעיצוב העטיפות שלו אצל ע"ע http://www.motke.co.il/UploadFiles/ArticlesPics/Art_4947_5.jpg ו
    http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/thumb/b/b1/Books-simenon.jpg/150px-Books-simenon.jpg

    השבמחק
  7. תודה אטלסון,
    העברתי את מחמאות העיצוב למעצבת והיא מאוד שמחה בהן.
    לגבי הספר, לדעתי היא מצד אחד מקיצה אבל רק אל תוך עצמה, ומצד שני לא ממש מקיצה. אחרי היקיצה היא חווה איזו חלימה דווקא, מה שהופך את מצבה להרבה יותר מורכב.
    בעיני, הספר הזה מהווה מצד אחד אמירה פמיניסטית בוטה עד היום (במיוחד בהקשר האימהי. עד היום להתנער מאימהו, במיוחד אם יש לך ילדים, הוא דבר שנחשב לטאבו), ומצד שני סיפור לא פמיניסטי שאכן מותיר את היקיצה כחטא.
    לגבי נסיבות ההתעוררות, חשוב כאן לציין את המימד ההומו אירוטי ביחסיה עם גברת ראטיניול וכן את יחסיה המעניינים עם הציירת המבוגרת (שכחתי את שמה) שמהווה מעין מודל אחר של דמות לחיקוי. שתי מערכות יחסים אלה משפיעות רבות על היקיצה. זה לא רק סיפור התאהבות.
    עוד כדאי להבחין בכך שבעלה הוא לא איש רע. היא רוצה לברוח לא מסבל אלא מתוך שעמום יומיומי ורגיל של המעמד הגבוה.
    ולעניין ההשוואה עם מאדאם בובארי כדאי גם לראות את ההבדל: הסופר הגבר האירופאי המשיך להיות נערץ אחרי הפרסום. זה היה רב מכר, אף ששם אם אני לא טועה יש בגידה של ממש. הסופרת האישה האמריקאית הושתקה בעקבות פרסום ספרה שלה. הוא הועמד למשפט וזוכה, הכל התנהל בפומבי. היא הושתקה בסדרת ביקורות קטלניות בעיתונים ותו לא.

    שבת שלום,
    רעות

    השבמחק
  8. תודה על תגובתך, רעות.
    גם אני ניסיתי להעביר את התחושה הזו שהיתה לי, שעדנה מתעוררת אל תוך חלום אחר, מה שמתבא במין פסיעה מחוץ לעצמה, לביטול העצמי, להתאיינות.
    לגבי המימד ההומו-אירוטי שאת רומזת לו, אני לא חושב שהוא קיים, או לפחות לא הרגשתי בו כלל. גב' רטיניול יבשה להחריד, ואם כבר אז היא משמשת לעדנה כמראה למה שחייה עלולים להיות אם תתמיד בכיוון המשפחתי/ממוסד, ואילו גב' רייס משמשת אכן כדמות מוזל לחיקוי, כפי שציינת, אלא שהיא רווקה מזדקנת שאיש אינו אוהב, מין תמרור אזהרה בפני עדנה של'התעוררות' יש מחיר יקר..
    בנושא ההשוואה בין פלובר ושופן, התכוונתי לרמת הטקסט בלבד. נסיבות חייהם והשתלשלות האירועים בהם שונים מאוד, זה נכון.

    השבמחק
  9. תודה על הפוסט המפרגן והמושקע! איזו עבודה רצינית מצדך לשלב את כל הציטוטים האלה, פוסט שמשלב כך ציטוטים הוא תמיד אמין כל כך ומשדר אמפתיה לספר.
    הערה קטנה: נדמה לי שגם ב'בובארי', ובטוח שב'יקיצה', מימוש היחסים הוא לא עם האהוב אלא עם המאהב המבוגר. בבובארי יש כמה שלבים ותקופות שאני כאמור פחות זוכרת. והנקודה על הרוקחים - יפהפייה!
    אגב, אני אישית לא הרגשתי כ"כ את היחסים עם מדאם רטיניול כארוטיים אבל הדמות עצמה ללא ספק חושנית ואין למעט מחשיבות החוויה של עדנה איתה - לדבר בפעם הראשונה בחייה בגילוי לב עם חברה.
    אשמח מאוד לפרסם את הפוסט גם במועדון קריאה אם אתה מרשה.

    השבמחק
  10. היי לי,
    בטח שמרשה!
    לגבי הציטוטים, יש לי טכניקת קריאה (אובססיבית אולי) שכל פעם שאני נתקל במשפט יפה אני מייד מקליד אותו באייפון (שכבר מזמן הפך להמשך הטבעי של יד ימיני, למורת רוחה של אשתי).
    לגבי דמות המאהב המבוגר, לא ביקיצה ולא במאדאם בובארי התממשה האהבה עם רודולף או עם אלסה - זה נותר בגדר פלירטוט בלבד.

    השבמחק
  11. זה קורה בסוף פרק 35:
    "הם סעדו ושתו כאשר חזרו לחדר האוכל הקטן של עדנה – בשעה מוקדמת למדי של הערב.
    כאשר נפרד ממנה היתה השעה מאוחרת. לאַרוֹבַּן נעשה הרצון לראותה ולהיות במחיצתה ליותר מגחמה חולפת. הוא הבחין בחושניות החבויה וזו נפרשה לפניו לאִטה כפרח רדום, צמא ורגיש, הודות להבנתו הדקה את צורכי טבעה.
    כשנרדמה אותו לילה לא חשה כל דכדוך; ובבוקר המחרת לא היתה גם תקווה."
    מעניין שלפני זה הם נוסעים בכרכרה, ואילו אמה בובארי בוגדת בפעם הראשונה גם כן בכרכרה (רק שאני לא זוכרת עם מי :)).
    ואתה בטח מקליד אולימפי.

    השבמחק
  12. ואת מבינה מזה שהם שכבו? איפה בציטוט שלך?
    אני לא מקליד הכל.. רק ראשי פרקים ואח"כ חוזר למקור :)

    השבמחק
  13. נעלמה לי התגובה!
    אוף.
    עוד פעם: "הוא הבחין בחושניות החבויה" וכו' אמנם לא חייב להעיד דווקא על יחסי מין מלאים אבל העובדה שלמחרת בבוקר היא התעוררה בפעם הראשונה ללא תקווה, אומרת לי המון. והם גם כל הזמן התקדמו בהדרגה ותמיד היה המשא ומתן הזה מתי הוא יגיד לילה טוב ועד איזו שעה יישאר... כאילו השעות המאוחרות מסוכנות יותר :))

    השבמחק
  14. ממ.. לא השתכנעתי.
    היא התעוררה לפחות בחצית מהבקרים בנובלה מדוכדכת.
    בכלל, נראה לי שאילו היתה מבלה קצת יותר זמן עם הרופא החביב, מר מנדלה, אז היתה וודאי מאובחנת כמאנית-דפרסיבית, מקבלת את התרופות המתאימות (אילו חייתה במאה העשרים, אולי) וכל הכאב היה נחסך למשפחה. מצד שני, אז גם לא היתה לנו כ"כ עלילה. בבחינת, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה", אבל אלו האחרונות לוקחות זנקס להתמודדות עם חרדה, והנה הלכה לנו העלילה.. :)

    השבמחק
  15. היא לא מדוכדכת בבוקר הזה. להפך. נעלם הדכדוך ונעלמת גם התקווה. זה תיאור מאוד דק ועדין של אובדן תמימות וזה מה שאני מעריצה בנובלה הזאת. הדקות והעדינות.
    זנקס? לא יודעת. חיים יותר בוהמיים עם לגיטימציה ליצירה וריגושים היו מסייעים לא פחות לדעתי...

    השבמחק
  16. אומללותם של בני אדם נובעת כולה מתקוותם." ~ אלבר קאמי
    "לא להיות אהוב זה ביש מזל, אך לא להיות אהוב כלל זו אומללות." ~ אלבר קאמי
    במרכזה של האתיקה הבודהיסטית ישנן חמישה עקרונות יסוד (Precepts). עקרונות היסוד הן למעשה חוקים שמנחים כל מאמין בחייו. החוקים הם מנימליסטים ונועדו להתמודד עם נטיות לרוע שטמונות בכל אחד מאיתנו, תאוות בצע, שנאה, ואשליה עצמית. החוקים הן כדלקמן:




    1) הימנעות מפגיעה בכל יצור חי.



    2) הימנעות מלקחת כל דבר ללא רשות.



    3) הימנעות מקיום יחסי מין לא הולמים.



    4) הימנעות מדיבור קלוקל.



    5) הימנעות מנטילת סמים או משקאות רעילים שמזיקים לגוף.
    כמה קל, כמה קשה
    להיות אומלל
    להיות
    מפוכח
    להיות

    השבמחק
  17. נורא יפה כתבת בסוף :)
    מה הקריטריון ליחסי מין "לא הולמים"?

    השבמחק
  18. כן, גם אני שאלתי את עצמי..
    אם מכניסים עיזה לחבילה, זה נחשב ללא הולם? :)

    השבמחק
  19. או.קיי
    שאלה מצויינת, אשיב כך: לא יודע בביטחה למה התכוון הבודהה או למה התכוונו תלמידיו, בשעה שדבר זה נכתב.
    אך מתוך היכרותי את המורים, שמלמדים היום את תורתו, בארץ, ומתוך התרשמותי הכוונה( משחק מקדים ארוך....)
    ליחסי מין שיש בהם פוגענות כלשהי כלפי יצור חי.
    למשל, ניאוף/בגידה, למשל אונס.... לא נראה לי שמדובר בתנוחות או בהבדלי דת, מין, גזע וכו'.

    השבמחק
  20. מישהו יכול לומר לי
    מה מהות הציור היפה
    על העטיפה של מאדם בובארי
    ואם יש איזשהו קשר בין
    הציור לספר
    תודה
    משה

    השבמחק