יום שני, 14 בפברואר 2011

יומן המחלה כסוגה/יה


נשים רבות אומרות, ובצדק כנראה, שגברים לא יודעים להיות חולים. מן הרגע שתוקף אותנו צינון אנו מתחילים להתלונן ללא הפסקה, להתאונן על מר גורלנו, לחפש (או לדרוש) גילויי חיבה מכל מי שסובב אותנו, וטם המצב מחמיר, חלילה, אפילו מתמסרים בחפץ לב למחשבות אבדניות.

בסוף שנות העשרה שלי ניהלתי שני יומני מחלה, בהפרש של שנה זה מזה, מקבץ שירים והגיגים, חלקם בהשפעת האנטיביוטיקה שתמיד גורמת לי להזיות קלות. שתי המחברות מסתתרות בתחתית הספרייה שלי, יחד עם שאר כתבי הנעורים, חבויות מעין, ואולי טוב שכך.

יומן המחלה הוא ז׳אנר זנוח יחסית, מסיבות ברורות, ככל הנראה. לא תמצאו קוראים רבים שיסכימו להקדיש את מיטב שעות הקריאה שלהם לתלונותיהם של חולים (מדומים או לאו) או לתיאורים קליניים של מחלות חשוכות (או לאו) מרפא.

במיטבו, יומן המחלה הוא יותר מטקסט על ׳מצב האדם׳ ועל הגוף והנפש הפגיעים. הוא גם מסמך של אנושיות. הוא אינו מתלהם ודוחק בקורא להזדהות עם הנקרא, אך הוא גם אינו יכול שלא להעלות דמעה קטנה מידי פעם בעיני הקורא, שאינו יכול להישאר עוד אדיש לסבל אנושי.  

דוגמאות ליומני מחלה: החל מייסוריהם של איוב ואוגוסטינוס, ועד לבאפלה פראית זו, סיפור מותי מאת הרולד ברודקי, תיאור התגלגלותה של מחלת האיידס שהתגלתה אצל הסופר האמריקאי כשהיה בן 64. ואולי גם מוות רך מאוד מאת סימון דה בובואר, ויומן אבל מאת רולאן בארת (שכבר כתבתי עליו כאן), וספרה של לידיה פלם, איך רוקנתי את בית הורי - שלושה ספרים המתארים את ההתמודדות עם מחלת (ומוות) ההורה כתהליך שאינו שונה במהותו מן ההתמודדות עם מחלה שלך-עצמך.

אני מסתכן ומכניס אל המיטה החולה הזו גם את ספרו של הסופר האיטלקי פרימו לוי, הזהו האדם, שמתאר את שגרת החיים היומיומית במחנה עבודה וכפייה, סמוך לאושוויץ. לוי נמנע מתיאורים פורנוגרפיים של הזוועה ודבק בתיאור ענייני ואפקטיבי של מהלך יומו של אסיר: החיפוש האינסופי אחר מזון, הדאגה לשמור על רמות ניקיון ובריאות בסיסיות. 

מדוע אני מציב אותו בכפיפה אחת עם ספרו של ברודקי? מפני שתיאוריו היומיום של לוי, העיסוק בהישרדות, אפייניים גם ליומני המחלה. משהו בטון הנייטרלי של לוי מציב אותו מבחינתי באותה קטגוריה עם הרולד ברודקי.


***


יומן מחלה נוסף, שיצא לי לקרוא לאחרונה אחרי שנים שניסיתי לשים עליו יד, הוא Patient: The True Story of a Rare Illnessשל Ben Watt. סביר להניח שלא הייתי שומע על הספר אלמלא וואט היה אחד מצמד המוזיקאים הידועים כלהקת Everything but the Girl (הלהקה הבריטית הוקמה ב1982 ע"י בן וואט וטרייסי ת'ורן וזכתה להצלחה בקנה מידה עולמי בשנת 1994, כשהוציאו את אלבומם העשירי [!] Amplified_Heart עם הלהיט Missing). 


שנתיים לפני כן, ב1992, וואט בן ה29 אובחן כחולה בChurg Strauss Syndrome, מחלה אוטו-אימיונית הגורמת למוות איטי של תאי דם הקשורים בריאות, במערכת העיכול והעצבים, הלב, תאי העור והכליות - בקיצור, מתקפת מערכות כללית.


ספרו של וואט הוא תיאור מפורט של שלבי המחלה, מן הסימפטומים הראשונים (קשיי נשימה, לחץ בחזה, כאבים), דרך האשפוז בבית החולים ותקופה ארוכה של תסכול עקב קושי האבחון של המחלה, ועד ל'ריפויו' (וואט עדיין לוקח כמות נכבדה של כדורים כדי למנוע מן המחלה לפרוץ ולהשתלט על מערכות גופו.)


המחלה היא סוג של שיא בחייו של השורד. לכן מקדישים לה יצירה משלה, כאודה לחיים. אך מדוע אנו קוראים ביומן המחלה? האם זהו הרצון להבין שמניע אותנו להמשיך ולקרוא, גם כשכאב כמעט מוחשי אוחז בנו למקרא הזוועה?


בהנחה שקריאה היא סוג של עינוג עצמי, מהו ה'עונג' שאנו מוצאים בקריאה ביומני מחלה אלו? איזו תועלת ניתן למצוא בנבירה בסיפורי ההתמודדות של מאן דהוא עם מחלה כזו או אחרת? איזו הזדככות ניתן למצוא בסבלו של אדם אחר? 

אני משאיר את השאלות הללו פתוחות.. נסו אתם להשיב עליהן.

17 תגובות:

  1. רשומה מעולה, אטלס.
    אחת מהטובות ביותר שלך.
    ההתבוננות האנושית, היא, כך נראה לי, מה שחסר בשני ספרים נוספים שהם מעין יומני מחלה -
    'בונה ארמונות בכפית'
    ו-
    'הכל בסדר'.
    מעניין שהכנסת את ספרו של פרימו. בהחלט נקודת ראייה אחרת, מיוחדת.
    תודה, אטלס.
    .....................
    לבקשתך -
    בונה ארמונות בכפית הוא ספרה של איריס ערד, ובו מתוארת שקיעתה לתוך מצב של תרדמת, והשיקום המפרך.
    הכל בסדר, של שטיגליץ הוא ספר המתאר את ה'כניסה' לתוך אבחון ומחלת הטרשת הנפוצה.
    וישנה בעיה לא פשוטה לכתוב בספרים כאלה ביקורת לא מחמיאה. כי איך ניתן לומר זאת.
    ובאותם רגעים, זה גם נראה כל-כך לא חשוב.
    .............
    והשאלות שנותרו פתוחות, נוקבות, אטלס
    גלסנר כתב על כך לא מזמן. אחפש את הרשומה שלו, ואצרף קישור אליה.
    ............
    שוב, תודה.

    השבמחק
  2. הנה הקישור לרשומה של גלסנר,
    הוא אינו כותב על יומני מחלה,
    אבל שתי הפיסקאות האחרונות ברשומה הזו, מספרות על הערך הקתרטי של יצירה ספרותית ועל ניקוז המוגלה שבה.
    http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaalcz

    השבמחק
  3. אני מבין לאן אתה חותר אבל נראה לי קצת מבאס להגדיר "מסמך של אנושיות" כיומן מחלה.
    קצת מוזר לחשוב על "הוידויים" של אוגוסטינוס ככזה. ואם "הוידויים" אז גם "ספר האי-נחת" של פסואה.

    השבמחק
  4. תודה על המחמאות, הילה. וגם על הספרים שהזכרת כאן..

    וגם "ספר אי הנחת" של פסואה כיומן מחלה הולך, יוני. למעשה, הרבה מספרות המאה העשרים כתובה ממקום של כאב. ככזו, אולי ניתן לקרוא גם אותה כ'יומן מחלה'..

    השבמחק
  5. רשימה מעניינת ומעוררת שאלות.נראה ש"התענוג" בקריאת ספרות כזאת היא בעונג שיש בקריאה על מצבי קצה שמהווים חלק מחיינו בתקופה זו או אחרת. כמו הכנה ל-, הזדהות עם, להתמודד עם-. מעניין לחשוב על ספר איוב כיומן מחלה. "המחלה" מגדירה ומסמנת את "הבריאות" בהיבטים רבים של החיים ולכן היא כה מרתקת. מותו של איואן איליץ'-מעמיד את שאלת משמעות החיים דרך הגסיסה והמוות.

    השבמחק
  6. מאוד מעניין. תודה!
    ואני חושבת שכמו כל קריאה על ההתנסות האנושית, אני מחפשת פה להתחזק, לשאוב השראה מעוצמותיהם של אנשים אחרים - וגם אמפתיה ונחמה מחולשותיהם... המחלה היא אתגר, יותר יומיומי ומציק מטיפוס על האוורסט (ויומני מטפסי הרים דווקא לא מעניינים אותי כל כך משום מה. אולי כי איתם אני רחוקה מכדי להזדהות).

    השבמחק
  7. http://he.shvoong.com/humanities/245733-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%A7%D7%90%D7%9C%D7%95/
    לוקח אותך לאמנות הפלסטית
    פרידה קאלו אמנית רבת עוצמה
    שקיימה דיאלוג חושפני עם
    תאונת דרכים קשה שעברה
    והשפיעה על חייה
    משיכה או דחייה לדבר
    זה בעצם אותו דבר, לא?

    השבמחק
  8. אני יכול למצוא שני טעמים בקריאת הסוגה הנ"ל המהווים סוג של דיכוטומיה. הראשונה היא למידה מנסיונם של אחרים כיצד להתמודד עם מצבים קיצוניים
    , והשניה היא כדי לחוש הקלה על כך שאינך נמצא במקומם

    השבמחק
  9. מעניין שאת כוללת את יומני מטפסי ההרים, לדוגמא, כסוג של יומן מחלה, לי. המחלה היא אכן אתגר, ויומן המחלה הוא עדות לתהגברות עליה. לכן כללתי גם את ספרו של פרימו לוי ברשמיה הנ"ל.

    תודה על האיזכור של פרידה קאלו, גל. לא ידעתי שרוב יצירתה נעשתה בצל הפגיעה שעברה. מעולם לא התעמקתי מידי בנסיבות חייה ובעבודתה. זו באמת הזדמנות מצויינת.

    ותודה אחרונה לרון, על תגובתך. ברמה הבסיסית ביותר אנחנו קוראים כדי לקלוט או לדחות. זה נכון..

    השבמחק
  10. חולה על הסוגה הזאת...

    השבמחק
  11. אטלסון,

    מצבי קיצון הם הרבה פעמים מעבדות לבחינת מצבים יומיומיים יותר. לאורם ובצילם.
    המאה העשרים היא בהחלט המאה של דיבור על כאב, וככזאת מצמיחה גם ספרות על כאב (וכדאי להזכיר בהקשר זה גם את קפקא, כמובן).
    בדיוק קוראת את "פוסט מורטם" של קניוק המרבה לספר גם בזה.
    איוב בהקשר זה הא כמובן מונומנטלי ומוכיח לנו שהיחס לכאב הפיזי והנפשי והקשר בינו לבין דיבור הוא מאבני היסוד התרבותיות שלנו.
    ומה עם מחלות נפש והשיח סביבן וגם השתקתן כפי שהיא מתוארת בספרו של פוקו? מבחינת פוקו, דווקא המינוח וההמשגות המילוליות עוזרות ליצור חיץ בין ה"חולה" ל"בריא". ואיך זה מתפקד במגוון הדוגמאות שהבאת לעיל? האם הדיבור על מחלת האם או האב משמש גם כהפרדה בין החיים למוות? עצם הדיבור כחיים מגדיר את החולה כמת. משתיק אותו?
    ועוד, קוראת עכשיו את תור הברזל של קוטזי (כן, עדיין) וכבר מההתחלה ניתן לראת דמיון בין המחלה הפושה בגופה של המספרת למחלה הפושה בעולם ובאפריקה בפרט.
    תודה על הפוסט מעורר המחשבה.
    יום נעים ובריא!
    רעות

    השבמחק
  12. וואו , פוסט מעניין ביותר :-)
    וכמו שהפולנים אומרים
    העיקר הבריאות

    השבמחק
  13. לסוגת יומן המחלה אני מוסיף את:
    "בארץ המכאוב" שכתב אלפונס דודה שבו הוא מתאר את ההתמודדות עם מחלת העגבת
    ובאופן עקיף, ניתן ללמוד על מצבו הנפשי העדין של ז'אן ז'אק רוסו
    בספרו: "הזיות של מטייל בודד". ספר מעולה.

    השבמחק
  14. ומה עם אחיינו של ויטגנשטיין ? מחלה כפול 2 .
    יומן המחלה האולטימטיבי.

    השבמחק
  15. תודה על תגובתך, רעות.
    אהבתי איך הגדרת את המחלה כ'מעבדה לבחינת מצבים יומיומיים'. יש בזה הרבה..
    לגבי פוקו, אני מסכים עם הקביעה שלו שלהגדיר זה להפריד. מצד שני ללא הגדרה, אין כ"כ שיח, לא?

    תודה גם לעוזי ומר/גברת אנונימי על התוספות המעניינות.

    השבמחק
  16. בענין יומני המחלה,אני תוהה אם ניתן לכלול בתוכם גם יומני התמכרויות לסמים או אלכוהול לדוגמה.
    הרי גם זו מחלה לכל דבר וענין,ברת ריפוי כמובן,אבל במהלכה אנו מתוודעים לעולמות הפנימיים ביותר של המכור,לסיבות,לדרך,עד עמקי התהום יורדים מטה ולעיתים גם נוסקים חזרה...
    מה דעתך ?

    השבמחק
  17. תודה על תגובתך, עידית. כן, בהחלט הייתי כולל יומני התמכרויות בתוך ז'אנר יומן המחלה, למה לא? גם פה מדובר בתיאור התמודדות קשה, ובגבורה עליה (בד"כ).

    השבמחק