יום חמישי, 4 בינואר 2018

בקט. גרמניה, 1936


לפני כמה חודשים הזמנתי מאמזון את ספרה של הסופרת הצרפתייה נטלי לז׳הLes Vies silencieuses de Samuel Beckett (החיים הדּוֹמֵמים של סמואל בקט.)

אני לא זוכר איפה נתקלתי לראשונה בספרון הקטן והדקיק הזה שראה אור בצרפתית ב-2015, אך מבט חטוף בעיצוב הכריכה ובגב הספר (ציטוט קצרצר מפי בקט: ׳צחקתי די בעצבות גדולה׳) הספיקו כדי לשכנע אותי לרכוש את הספר  באופן די אימפולסיבי.

אך למרות ההבטחה הגלומה בכריכה, מאז שרכשתי את הספר הוא נח על מדף הספרים הברלינאי שלי ולא פתחתי אותו אלא לאחרונה, בהיסח דעת, והתחלתי לקרוא בו באקראי.

להפתעתי הרבה, גיליתי באותה קריאה חטופה את הפסקה הבאה:

ואז הוא עזב. בסוף חודש ספטמבר 1936, הוא עלה על אניה שהפליגה מקורק להמבורג. היו סיבות רבות ומצויינות למסע זה: גרמניה, כי רצה לכתוב ספר על הציור והיה עליו לבקר במוזיאוני האמנות הגרמניים; גרמניה, כי קרא את כתביהם של גתה, הלדרלין ושופנהאואר בשפת המקור והוא רצה להעתמת עם השפה ממקור ראשון; גרמניה, כי אהב מאוד את בת דודתו פגי סינקלר, הגיבורה ירוקת העינים של כתביו הראשונים, שחיה שם עד לשנות השלושים כשמתה משחפת; גרמניה, בסופו-של-דבר, כי הכל היה עדיף על אירלנד.

***

סמואל בקט הגיע לגרמניה בשני לאוקטובר 1936 ולא עזב אותה אלא לאחר שישה חודשים שבמהלכם תר את עריה הגדולות. אחרי מותו של הסופר ב-1989, מצא בן דודו אדוארד שש מחברות שבקט מילא בכתב ידו, 500 עמודים, היומנים היחידים שבקט אי-פעם כתב. המחברות פותחות צוהר לעולמו של בקט, שהיה עדיין סופר צעיר שסגנונו עדיין לא הבשיל והתפתח. אך אנו למדים שם גם על הלך הרוח ששלט בגרמניה באותה תקופה. היומנים לא פורסמו מעולם. הם נותרו חומר מחקר לאקדמאים שעוסקים ביצירתו של הסופר האירי.

ב-2011 פירסם ד״ר מארק ניקסון, יושב-ראש הקרן הבינלאומית ע״ש בקט שבאוניברסיטת רידינג שבאנגליה, ספר מחקר ממצה שהוקדש כולו ליומנים הגרמניים של סמואל בקט. ולאחרונה גם הקדישה להם הסופרת נטלי לז׳ה את ספרה שהוזכר לעיל.

התחנה הראשונה בסיורו היתה העיר המבורג. בקט בילה ימים ארוכים במוזאוני האמנות של העיר. הוא התרשם מאוספי האמנות העשירים שהציגו מבחר ענקי של יצירות, מאמנות איטלקית מימי הרנסנס ועד לאמנות מודרנית עכשווית. 

מדוע נסע לגרמניה ב-1936? ראשית כדי ללמוד גרמנית. כשחי בפריס,  הבין בקט שאין לו היכרות מספקת עם התרבות והשפה הגרמניים, שבאותה תקופה היה להן עדיין חלק מכריע בהכשרה של כל אמן בעל-שם. וכך הוא החליט לנסוע ללגרמניה.

מהרגע שדרכה רגלו על אדמת גרמניה, הוא היה להוט לספוג כמה שיותר תרבות גרמנית. הוא קונה ספר דקדוק ומתעמק בכתביהם של מובחרי המשוררים הגרמניים, ביניהם רילקה, גתה והלדרלין.. (מיומניו עולה שהוא הושפע במיוחד משיריו של פרידריך הלדרלין, ׳המשורר הגרמני ביותר׳ שאומץ ונוכס ע״י התנועה הנאצית כסמל ללאומנות תרבותית וטָהֳרָה גרמנית-ארית. בקט ׳גילה מחדש׳ את הלדרלין במהלך טיולו בגרמניה, וזיהה בשיריו של המשורר שסיים את חייו בשיגעון וטירוף את אותם סממנים שהשפיעו על כתיבתו-שלו: speechlessness, incompetence and fragmentation. בניגוד לגתה, שעל קריאת שיריו בקט שקד בשנתיים שקדמו לנסיעתו לגרמניה, הסופר האירי זיהה בשיריו ובדמותו של הלדרלין הסתייגות מגְּדֻלָּה, הרואיות ופאתוס, ובמקומם הוא מצא אימוץ של דממה וכישלון.)

חוץ מהמוזיאונים, בקט ביקר גם בתערוכת הספרים Bücher der Neuen Zeit, בה הוא התוודע לסופרים  עכשויים כמו האנס הייזה (Idee und Existenzוהאנס גרים (Volk ohne Raum) שהקדישו, כמו רבים אחרים בני התקופה, את כל מרצם לקידום הרעיונות מאחורי האידיאולוגיה הנאצית.

מנגד, הוא לומד שספריו של תומאס מאן הוחרמו ע״י הממשל ושנשללה ממנו  אזרחותו הגרמנית. את ספריהם של היינריך מאן, ארנולד צוויג ושטפן צוויג עדיין ניתן לרכוש בחנויות הספרים.

על בירת הרייך השלישי בקט כתב ביומנו הגרמני שהיא "ספינקס פטפטן, שמעבר להופעתו חסרת התוכלת, אין לו עוד סודות לגלות".

***

בקט בן שלושים בעת ביקורו בגרמניה. לאחר שפרסום רומן שכתב בשם Dream of Fair to Middling Women נדחה ע״י כל הוצאות הספרים בלונדון, הסופר האירי הצעיר, שעדיין היה מושפע מג׳יימס ג׳ויס בשלב זה של חייו, הצליח לפרסם ב-1934 קובץ של פרוזה קצרה בשם More Pricks Than Kicks בהוצאת Chatto & Windusהביקורות רחוקות מלהלל אותו (a definite fresh talent at work,” כותב מבקר הספרות של הטיימס-ליטררי-ספלמנט, “though it is a talent not yet quite sure of itself..”) אך בקט ממשיך לכתוב את הרומן Murphy והוא מנהל תכתובות רבות עם הוצאות ספרים בלונדון תוך כדי טיולו לגרמניה (הספר ראה לבסוף אור ב-1938 בהוצאת Routledge.)

באורח שתואם כנראה את מה שראה סביבו,בקט עובד מידי פעם במהלך הנסיעה גם על יצירה בשם Journal of a Melancholie שלא ראתה אור בחייו..

***

עד אפריל 1937 הוא מתקדם לאט לאט בתוך גרמניה הנאצית שרבים מנסים לברוח ממנה; כמה ימים לפני הגעתו, בשמיני לספטמבר, היטלר הורה לנקות את המוזיאונים; וכמה ימים לאחר עזיבתו, מתחילים לשרוף ספרים. בין לבין, גבלס את קיעקע את ביקורת האמנות, ובמוזיאונים הגדולים התרוקנו אגפי הציור המודרני. במהלך ביקורו בגרמניה, יצירות אמנות רבות מוסרות מהקירות, מוחרמות, נמכרות או מושמדות. הגלריות לאמנות מודרנית נסגרות בזו אחר זו. נדמה שהוא ער למה שמתרחש סביבו, מגיב לכל, זה מצליח להטריד אותו, והוא מזדהה עם האמנים שהוא פוגש. אך הוא נמצא במקום אחר, מחוץ להיסטוריה, שקוע עד לצווארו ב״מרה שחורה שגורמת לו להִתְנַדְנְד ולהזיע״ בדרכו מעיר לעיר. הנסיעה הזו לגרמניה, השׁוֹטֵטות הזו שארכה כשישה חודשי חורף, היא מסע מלנכולי בלתי-נגמר, התממשותה של תחזית: "מסתבר, כפי שידעתי לפני שהתחלתי בו, שיצאתי למסע הזה כדי לעזוב את- ולא כדי להגיע ל-.״ 

הביקור בגרמניה חשף את בקט למשטר שהיישום האידיאולוגי שלו היה עדיין בשלבי ההִתְהַוּוּת הראשונים. בקט הוא צוֹפֶה אקטיבי: הוא מבקר בתערוכות אמנות של יוצרים עכשויים, קורא ספרים של סופרים והיסטוריונים בני התקופה, ומאזין כמעט כל יום לנאומים שנושאים היטלר, גרינג וגבלס ברדיו.

כתוצאה מכך מתחדדת אצלו כבר מהימים הראשונים לביקורו הבנה לגבי המשטר הנאצי וכוונותיו האמיתיות (׳הם יפתחו במלחמה בקרוב - או שייתפקעו.׳)


בפנסיונים בהם הוא לן בהמבורג, ברלין ודרזדן, בקט נחשף למגוון הדעות הפוליטיות של העם הגרמני: ערב אחד מַרְצֶה לו אחד הדיירים בפנסיון בהמבורג על זכותה של גרמניה לקולוניות משלה. מדייר אחר הוא לומד שספרים שנאסרו לפרסום ומכירה ע״י המשטר הנאצי קשים כעת להשגה. ובביקור בחנות ספרים בהמבורג נאמר לו שקנייתם של ספרים שסוקרים את ההיסטוריה של הספרות או האמנות הגרמנית, ושראו אור לפני עליית הנאצים לשלטון - אינה מומלצת.

הוא מנסה לקרוא סופרים עכשויים אך מוצא שספריהם מֻטים באופן בלתי נסבל.

אך יותר מכל הוא מוצא עצמו מתנגד לתְּקֵפוּתה של ההנחה הדטרמיניסטית שרווחה בקרב אוהדי הנאציזם על ׳הגורל או היִעוּד הגרמני.׳ 

כשהוא צופה מהצד בעם הגרמני שמשכתב את ההיסטוריה שלו, מתגבשת אצל בקט  ההבנה לגבי נזילותם ונפיצותם של נראטיבים היסטוריים: תהליך שאנו עדים לו כל יום גם בישראל..

***

בקט פוגש מקומיים רבים, מהם הוא לומד על המצב בגרמניה.

בעת שהותו בהמבורג הוא מתחבר עם רוזה שפירה, היסטוריונית של האמנות ופמיניסטית יהודיה-פולנית שהיתה מהתורמים החשובים להתפתחותה של תנועת האמנות האקספרסיוניסטית בגרמניה. יהדותה ותמיכתה באמנות שהנאצים קיטלגו מייד עם עלייתם לשלטון כמְנֻוונת שמו אותה מייד על הכוונת של השלטון החדש: היא אוחזקה במעצר בית ונאלצה לפרסם תחת פסודונים עד שהיגרה לאנגליה ב-1939 בעזרת ידידים. שפירה הצליחה לארגן לבקט אשרת כניסה למרתפי מוזיאון האמנות Kunsthalle בהמבורג שם הוחזקו יצירות אמנות של אמנים עכשויים כמו ארנסט לודוויג קירשנר, קרל שמידט-רוטלוף ואוסקר קוקושקה, שהנאצים הסירו מקירות המוזיאון. מאוחר יותר הוא למד גם על סגירת אגף האמנות המודרנית במוזיאון ה-Kronprinzenpalais שבברלין.

הוא פוגש גם את ויל גרומן, ׳the godfather of modernism', מבקר והיסטוריון של האמנות שהיה מתומכיה המוקדמים של תנועת הבאוהאוס, שהקדיש את כל מרצו לקידומה של אמנות מופשטת ואוונגרדית. ב1933 גרומן פוטר מתפקידו במוזיאון האמנות של העיר דרזדן בגלל תמיכתו המוצהרת באמנות מודרנית. בשיחות עם בקט, גרומן הביע סירוב נמרץ לעזוב את גרמניה בשל המצב הפוליטי אליו נקלעה, והאמין כי על האינטלקטואלים הגרמנים לעמוד איתנים ולחכות לנפילתו של המשטר האפל. בסופו-של-דבר הוא שרד את התקופה עד לנפילתו של המשטר הנאצי בכתיבה על נושאים שהיו פחות שנויים במחלוקת מבחינת המשטר..

הוא נפגש גם עם מרגריטה דוריה (Margaritha Durrieu,) אספנית אמנות ואשת חברה מהמבורג, שמכירה לו את האמנית היהודיה גרטשן וולהיל (Gretchen Wohlwill) שמתארת בפניו את הרדיפה שהיא חווה בידי השלטון הנאצי ואת האיסור עליה לצייר. באחד ממפגשיהם, מרגריטה מבקשת מבקט לא לפרסם דברי ביקורת על גרמניה, מחשש שאנשים עימם בא במגע במהלך ביקורו ייפגעו כתוצאה מכך.

***

במינכן [...] הוא צועד שעות ארוכות, סוקר את מרכז העיר, מבקר בגני-החיות, בבתי-הקברות ובמוזיאונים. אין זו צעידה קלילה, מצב רוחו אינו מאפשר לו לשוטט בנעימים מיעד ליעד. הוא כותב: ׳אדישות, מלנכוליה. אין פה כלום, אין דבר לפני, רק הכאב והחרטה.׳ הוא משתרך, סובב מבלי משים סביב כמה מדורי גיהנום. בימים הגרועים, זו תְּעִיָּה קפואה ואומללה, יכולת החשיבה שחוקה, הלשון דבוקה לחיך. "להילחם בעצמך כדי ללמוד לשתוק בשפה אחרת, איזו שְׁטוּת, זה חסר תוכלת. להילחם בעצמך כדי לשלוט בדממה נוספת.״ 

ניסיונותיו של בקט לאמץ שפות ותרבויות שהיו זרות לו ראויים לציון. חוקרים אקדמאים מציינים כי בחינה מדוקדקת של כתביו בצרפתית ובגרמנית, בהן החל לכתוב משנות השלושים של המאה-העשרים, מראה כיצד הניסיון לכתוב בשפות שהיו זרות לו - חידד ופישט את סגנון כתיבתו. בגרמניה, גורסים אותם חוקרים, החל בקט להתנסות בכתיבה פשוטה ואותנטית יותר. 

בנוסף לכך, באמצעות המפגשים שערך עם מקומיים בעת ביקורו בגרמניה, מתגבשת אצל בקט התפישה לפיה ׳האמן בעצם הגדרתו אינו יכול לחוש ביטחון,׳ יחיה איפה שיחיה.

קטעים קצרים שפורסמו מהיומן חושפים שבבים של מה שיהפוך מאוחר יותר לפילוסופיה הבקטיאנית: חוסר רצון לנסות ולהבין את התוהו ובוהו של ההיסטוריה והשלמה הולכת וגוברת עם טבעו של האופי האנושי כפי שהוא.

מול גבב המילים ששמע בכל אשר הלך, בחר לברור מילים בקפידה. נגד השאון הגדול ששמע סביבו הוא בחר בדממה.

3 תגובות:

  1. אני חושבת שזה אחד הפוסטים המרתקים שלך, אולי מכיוון שאני לומדת עכשיו להכיר את בקט. מרתק ללמוד את חירות המחשבה שלו היכולת שלו לקלוט ולעבד חומרים ולהרכיב אותם מחדש במחזות וסיפורים שופעי אקזיסטנציאליזם והומניזם.
    תודה רבה על הסקירה המרחיבה
    (אתה קורא גם צרפתית??)
    מירב

    השבמחק
  2. ונתחיל משולי הדברים, הצילום של דף מיומנו של בקט, הוא צביטה במובן של הצצה הכי אינטימית שאפשר לתוך ראשו כמעט לגעת בבקט עצמו. מרתק לקרוא על ויל גרומן ועל המהפך הזה שכדי לשרוד הוא מתחיל לכתוב דברים נוחים יותר למשטר, כי זה מלמד אותנו על מורכבות הבחירות שאנשים עושים, משהו בפוסט שלך מתמקד בדיוק בזה: חוסר רצון לנסות ולהבין את התוהו ובוהו של ההיסטוריה והשלמה הולכת וגוברת עם טבעו של האופי האנושי כפי שהוא.ועצוב לדעת שהעולם לא משתנה, מה שהיה הוא שיהיה.

    השבמחק
  3. "He chose silence", a great description of Beckett's goal. In James Knowlson's excellent biography this German period is one of the most memorable, and formative for Beckett. He really seemed to see in the German Expessionists a style that spoke of the age. I still wish Eisenstein had replied to Beckett's request to be his assistant, that would have been a perfect partnership.

    השבמחק