כך פייר פאולו פאזוליני, ג'יאני ורסצ'ה ופרימו לוי (אם להזכיר אמנים איטלקיים מתים בלבד).
בכל מקרה, אף אחד לא הולך להניח להם לחיות את מותם בשקט.
פזוליני, "נער החיים" הנצחי, או לחילופין "רועה הזונות, הערס והסרסור", שהביא לעולם קולנוע ושירה הדרים בכפיפה אחת, התמודד בספריו וסרטיו עם תמורותיה הפוליטיות והתרבותיות של איטליה במחציאת הראשונה של המאה העשרים. לא אחת הוא הואשם ב"פורנוגרפיה", וב"פרוורסיה"; ולא אחת משום שהיה הומוסקסואל מוצהר ולא בחל ביחסים "לא תקינים" עם נערים שהיו צעירים עשרות שנים ממנו.
לאיטלקים מסורת תרבותית ארוכת שנים של ביקורת עצמית (שלעיתים קרובות מוצאת את דרכה ממעל לדפי העיתון הישר אל מסך הכסף או אל דפי הרומן; קראו את היומנים של אנטוניו גרמשי, צפו בסרטים של רוברטו רוסליני, של נני מורטי, ואפילו בסרטיו הראשונים של רוברטו בניני). במודעות הקולקטיבית המשותפת שלנו, לעומת זאת, נתפשת ארץ המגף לעיתים קרובות דווקא כרפובליקת בננות... כשפאזוליני נרצח, היו רבים שהציעו לערוך לו לוויה פומבית, דומה לזאת לה זכה סארטר כשמת, בשנת 1980.
אצלנו, לעומת זאת, זוכים גיבורי תרבות כדוד אבידן וחזי לסקלי להכרה-בקושי עשרים שנים אחרי מותם, בעוד גיבורים אחרים, חדשים יותר, זוכים לכותרות בממדים של ישו ולמעקב פסוודו-דקומנטרי רציף מצד התקשורת הלהוטה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה