על נוטות החסד, ועל ההיסטוריה בכלל

אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה.

בהינתן בכך שתחום חקר ההיסטוריה היה מאז שחר האנושות המערבית (נאמר, ב2000 עד 4000 השנים האחרונות) אחד מתחומי המחקר שבהם עסק האדם יותר מכל (אם באקדמיה, אם באמצעות הספרות, האופרה, הקולנוע, וכו..) הרי שכל תקופה לומדת את עצמה ואת קודמותיה לדעת.

כנראה שמסיבה זו בדיוק אנו חוזרים ודשים, ודנים ומתדיינים, כל אחד ואחת בתורם, באירועים ׳משמעותיים׳ שאירעו בימי חיינו או, אם הדי התרחשותם חזקים דיים, במהלך חיי הורינו או סבינו וסבותינו.

׳התמזל׳ מזלנו ואנו חיים במהלכה של תקופה עמוסה באירועים בעלי חשיבות היסטורית (ההיסטוריה תשםוט זאת בעוד כמה עשרות שנים, כמובן, אך בנקודת זמן זו - הדברים נראים די ברורים): נפילת החומה והתמוטטות הקומוניזם, ה11 בספטמבר (סימנים לקריסת האימפריה האמריקאית?), ובימים אלו ממש אנו עדים להתמוטטותן של ה׳מעצמות׳ האיסלמו-פונדמנטליסטיות של המזרח התיכון (תחילה עירק ואפגניסטן, ובקרוב גם אירן).

מן המפורסמות הוא, שככל שאירוע היסטורי גדול יותר, כך, ממש כמו המפץ הגדול, רסיסי הבנה והארה עושים דרכם אל עינינו אט אט ומכים בנו באחת, אפילו עשרות שנים לאחר המאורע, כלאחר יד: פתאום אנו נתקפים בהבנה לגבי אירוע שנדמה היה שאין בו כל היגיון, שהוא שבירה של החוקיות (תאי הגזים, נפילת התאומים, רצח קנדי/רבין..)


לעומת זאת, בזמן החולף מרגע ההתרחשות, גוברת האפלה ומכסה את שאריות האירועים כמו כוח שמנסה לטשטש את כל מה שאירע: זה טיבו של הטבע, שהוא מכסה באזוב ובשאר מיני ירק אפילו את המונומנטים הגדולים ביותר שבנה האדם בכוח זרועותיו.


כך, מן הרגע שנודמים התותחים, מן הרגע שסרו החיילים משדה הקרב, מתחילה מלאכת הכיסוי, הטשטוש, הערפול לעשות את שלה.
ואולם, כם אילו היו הדברים ברורים כאור היום, גם לו ניתנו לנו הכוח והתובנה להבין אירועים רמי מעלה בו בזמן שהם מתרחשים - מרוב שראשינו קבורים בדפי ההיסטוריה, רובנו איננו מעריכים את המשמעות ה׳אמיתית׳ של האירועים הגדולים הפוקדים את מרקע הטלוויזיה שלנו בזה אחר זה; מרוב השוואות לאירועים גדולים שאירעו בעבר ה׳רחוק׳ (אחמדיניג׳ד הוא היטלר; איראן היא גרמניה; העימות בין המערב והעולם המערבי הוא ׳התנגשות בין ציויליזציות׳), איננו מבינים את גודל חשיבותם של אירועים המתרחשים ממש עכשיו.
 
כל המחשבות הללו באו אליי כאשר קראתי בבלוג של הסופר האירי קית׳ רידג׳ווי, שתיעד בשלושה פוסטים שכתב במהלך ספומבר האחרון את ׳הקיץ הנאצי׳ שלו. נאצי משום ש׳בילה׳ את מהלך הקיץ בקריאה בשני ׳רבי מכר׳ העוסקים בתקופה ההיא. תחילה קרא את ׳נוטות החסד׳ של ג׳ונתן ליטל, ואח״כ את ׳לבד בברלין׳ דל האנס פאלאדה.


נדמה שהקריאה בספרים אלו, על הנושאים הטעונים בהם הם עוסקים, העירה ברידג'ווי זכרונות משלו, מודחקים אף הם: לקריאה שלו את שני הרומנים ה׳חווייתיים׳ הללו רידג׳ווי מוסיף תיאור חוויתי משלו, פוסט נוסף שהוא מקדיש לזיכרון ילדות אודות בקתה קטנה בקארי שבצפון אירלנד, סוג של קצה-העולם בעיני ילד ואח"כ נער שנולד וגדל והעביר את כל חייו על אי - שם נהג לבלות את חופשות ילדותו יחד עם משפחתו, ושם, כך אמרה השמועה, התגורר נאצי זקן. רידג'ווי משתמש בסיפור על הבקתה ועל הזקן הנאצי כמשל ל'איך סיפורים נוצרים', כיצר נתוואים נרטיבים (דמיוניים ברובם).


יותר מכך: אני אוהב את הקריאה של רידג'ווי (וכמובן, את הכתיבה) שמשלבת את האישי בתוך ההיסטורי, את המדומיין הטהור בתוך 'העובדתי'. אך על כך בפוסט נפרד (אולי אייחד לרידג'ווי ולשאר בני מינו, סופרים איריים נוספים - שוליים ואנושיים עד כדי כאב - פוסט משלהם? מי יודע..)


יש משהו יפה בפוסט הזה של רידג'ווי על הנאצי הזקן, במיוחד כשהוא מובא בשכנות לשתי הקריאות ברומנים 'היסטוריים': רוצה לומר: כל כתיבה חייבת המון לדמיון; אפילו התעסקות בנושאים היסטוריים טעונים (ואולי בעיקר?) טעונה ברבדים רבים של דמיון. 


מיהם, אם כן, הנאצים במדומיין שלנו?


מעטים מאתנו ראו אותם באמת. אלו שראו אותם, ברחו מהם, פחדו מהם, שרדו אותם - מעטים הם כעת והם הולכים ונעלמים. 


בהיעדרם, כל מה שנותר לנו כדי לנסות ולהבין הם סרטי השחור-לבן, עדויות השורדים, הסרטים ההוליוודיים והספרות העניפה. 


כך אנו משלימים את ה'היסטוריה' שלנו, פרגמנט בפרגמנט, כמו פזל, מלאכה בלתי נגמרת כמובן, שתיראה תמיד 'לא שלמה'.

נוטות החסד ראה אור בצרפת בסוף 2006. הספר מייד עשה הדים גדולים וזכה בפרס הגונקור הנחשק. משם עשו גלי התהודה דרכם אל עבר רבות מארצות העולם 'הנאור', והספר תורגם עד כה (באיחור מה, בכל זאת מדובר ביצירה בת 900 ומשהו עמודים בשפת המקור) ב17 שפות שונות, והיד עוד נטויה.

ללא ספק מדובר בתופעה.

המהדורה העברית ראתה אור באמצע 2008, לפני שבוע הספר העברי (המקבילה הישראלית לrentrée הצרפתית). למהדורה האנגלית לקח אף יותר זמן לראות אור יום: קוראי השפה הדומיננטית בעולם (טוב נו, לפחות המערבי) יכלו לעלעל בדפיו של הספר רק במרץ 2009, ועל כן תגובתו ה'מאוחרת' של רידג'ווי לרומן הפולמי הזה.


אני רכשתי את העותק שלי לפני שנה בערך, אולי קצת יותר, אבל לא הצלחתי אלא לחצות את קו השליש שלו (הספר נחלק אמנם לשבעה חלקים, כולו קרויים על שמות ריקודים בארוקיים: טוקטה, אלמנד, קוראנט, סאראבנד, מינואט, אריה, ג'יג; אך כפי שרידג'ויי מציע, ניתן לקרוא בו גם כמחזה טראגי בעל שלושה חלקים) 


על אף שהיה במחשבותיי לעיתים קרובות מאז יצא לאור, מאז שרכשתי את העותק שלי, מאז שהתחלתי לקרוא בו, מאז שהנחתי אותו ושבתי לקרוא בו מאוחר יותר -לעיתים כמה שבועות אח"כ, לעיתים כמה חודשים אח"כ - מאז שעזבתי אותו לגמרי, והושבתי אותו למנוחה בינות לשאר הספרים העזובים במדף שייחדתי בספריה שלי לספרים בצרפתית - על אף כל אלה, לא הזדמן לי עדיין לכתוב ולו מילה אחת על ספרו של ג'ונתן ליטל בבלוג הזה. אולי משום שרציתי לסיים לקרוא בספר לפני שיהיה לי מה לומר עליו; אולי משום שיש בו כ"כ הרבה, בספר הזה, עד שהוא בולע כל ניסיון לומר עליו, או על הנושאים בהם הוא 'מטפל', בולע לגמרי את כל השיח בנושא. 

ראשית משום שזה סוג של מטה-טקסט. לא שזה מתיימר להיות ספר דפיניטיבי על מלחמת העולם השניה בכלל ומפעל ההשמדה בפרט, אבל נדמה שנוטות החסד, כפי שרידג'ווי מציע, עושה מעין דקונסטרוקציה לנושא השואה עצמו, עד שלא ניתן להבחין עוד בין בדיה (fiction)ומציאות.

כנראה שבשל כך, הספר הזה משרת את ה'עובדות' באופן הנאמן ביותר, שכן:

The Kindly Ones gives the facts back their distortion, the outrageousness of their existence, their human obscenity

כשאני קורא את מחשבותיו של רידג׳ווי לגבי נוטות החסד, אני נוטה להסכים עם דברים רבים שהוא מעלה, או לפחות עם ה׳תחושה׳ שדבריו מנסים להעביר (מי אמר שקריאה, מי אמר שחשיבה היא בהכרח דבר 'שכלתני'? הרגש הוא מופשט והוא קודם למחשבה ובה מייד אחריה בו בזמן, כמו עוטף אותה כטוואי משי, משתלט עליה עם קוריו כעכביש). מקס או, גיבור נוטות החסד, הוא אכן אדם מוזר למדי, כל-אדם ולא-אדם בו בזמן, ויש צדק בדבריו של רידג׳ווי שנדמה כי או בכלל מת במשך רוב העלילה (מת-חי או מת-מת, לא ברור).

יצירות גדולות הן כאלו השואבות את המציאות לתוכן, מבלבלות את כל היונים (יחידות חשמליות, לא יונים מחרבנות..) המרכיבים אותה, ומקיאות בחזרה את מה שנותר על הקורא, על הצופה, על המאזין..

ספר טוב, יצירת אמנות גדולה, צריכה בהכרח לשנות אותך כאדם, ולו לרגע..

מישהו לרוץ איתו

ספרי עיון בד״כ לא מושכים הרבה תשומת לב בארצנו הקטנה, אלא אם כן הם מעוררים פולמוס (שואה, מלחמות ישראל, וכד׳) או שהם משתייכים לתת הז׳אנר האהוב יותר על ישראלים, (אוטו)ביוגרפיות של אישים גדולים או, אף פופולריים יותר, אלבומים לחג (אוכל, אופנה, ישראל הישנה.. מה שבא בא). 

על כן רבה היתה פליאתי כשקראתי עוד ביקורת ועוד מאמר תגובה לתרגום של ספרו של הסופר היפני הנערץ הרוקי מוריקאמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", והבנתי עד כמה הספר הזה מעורר משהו עמוק באנשים רבים. 

כמה השראה מעורר ספרו של מורקמי באנשים. אטלס כבר כתב על ספרו של מורקמי, אך מנקודת מבט אחרת: הריצה כאירוע מכונן בחייו של הסופר, לפחות כמו גילוי הכתיבה. ההקבלה בין הריצה במראתונים למרחקים ארוכים - אקט מכלה וממריץ בו בזמן - לאקט הכתיבה - אירוע ממושך ומבודד המוליד יצירה יחידה - ברורה אצל מורקמי, ונדמה שכל אחד מן הקטבים הללו מושכים ומניעים זה את זה. 

ואולם, קוראים רבים קוראים בספר אחרת, מנקודת מבט אישית יותר, נקודה שגרמה לי לחשוב על קריאה אחרת בספר ובתופעה, שהייתי רוצה לחלוק עמכם:

מה יש ב"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" שהוא מעורר כ"כ הערכה והערצה?


האם זה בזכות האהבה שרבים מהם רוחשים לסופר שכתב את קפקא על החוף, את יער נורווגי ואת הציפור הממוכנת?

או שמא זה נושא הספר עצמו, האקט הכ״כ פשוט אך כה הירואי שמורקמי מקדיש את כל כולו למענו, הריצה, מייסר בה את גופו, מעניק לה את כל מחשבותיו, את כל מהוויו.

כן, כל אחד יכול לרוץ. לא דרוש לכך הרבה. אבל לא כולם רצים.. ומכאן ההערצה שהספר מעורר!

הערצה לסופר מצליח, אדם שכבר בנה לו את מעמדו כ׳על-אדם׳ ושהופך בבת אחת ל׳אחד האדם׳ ומשתתף במרתונים ציבוריים (לא עוד איש העל העסוק בכתיבתו, רכון על מקלדתו במגדל השן, כי אם ׳אחד מהחברה׳, מישהו שגם אני עצמי יכולתי להיות, והנה, אני שם את הנעליים ויוצא לריצה וגם אני מורקמי! גם אני כתבתי עשרה + ספרים שנמכרו במיליוני עותקים, גם אני אהוב בכל שפה, גם אני..)

מה יש בה בריצה שהיא כ״כ מושכת אנשים, כ״כ מעוררת השראה?!

מי מאיתנו לא שרך את השרוכים של נעלי הספורט הבלויות אי פעם ויצא לרוץ בידיעה מראש שאין לזה שום סיכוי, שספורטאי/ת אני לא, שיהודים בכלל לא צריכים לעסוק בספורט..

מה יש בה בריצה שהיא כזה מקור לתקווה, שהיא מכילה בתוכה את כל רצונותינו להשתפר, להבריא ולהחלים, להיוושע..

מד-מן 4, משוגעים בריבוע

"The widespread fascination with the Mad Men series is far more than just simple nostalgia. It is about how we feel about ourselves and our society today."

Adam Curtis, BBC UK

"Society's got a death wish"

Mad Men, Episode 1, Smoke Gets in Your Eyes 

 ***

העונה הרביעית של מד-מן הגיעה גם היא לסיומה (מילה טובה להוט שעמדה בהבטחתה ושידרה כל פרק באיחור אופנתי קל מן השידור האמריקאי; עדיין לא ראיתי את הפרק האחרון, אני שומר אותו כפי שביבליופילים אמיתיים שומרים את הדפים האחרונים של ספר פן תיגמר להם פתאום העלילה..) אך עשרות הפרקים שכבר ראינו עד כה, המתארים את קורותיהם של הגברים (והנשים) של שדרות מדיסון, מנהטן ניו-יורק, מאפשרים לנו לומר משהו או שניים עליהם (ועליהן). הנה, אם כן, כמה הגיגים בנושא:

אם שנות החמישים בארה"ב הם ימי הביניים של המאה העשרים - תקופה שהתאפיינה בשמרנות מחניקה ובסטאגנציה תרבותית ופוליטית - הרי ששנות השישים היו בשורת הרנסנס בארץ החופש ואינסוף האפשרויות. אמריקה 'נפתחה' בפני העולם בו בזמן שהיא מובילה את בשורת הקפיטליזם כנוסחת האושר האולטימטיבי - הגוש הקומוניסטי [ברית המועצות, וייאטנאם..] לא יכול אלא ליפול בקסמה של המעצמה העשירה בעולם..

ותרשו לי מטאפורה נוספת: אם שנות החמישים בארה"ב הם הסתיו התרבותי והפוליטי (תקופה של ריקבון, השלת הכפור והיפטרות ממעילי החורף של שנות הארבעים, של המלחמה ה'גדולה' - הרי ששנות השישים הם בשורת האביב: רוח הנעורים, אבקני המרד והשינוי נישאים באוויר. אך שימו לה: הסתיו בפתח! במהרה תיסגרנה הדלתות בפני כל מה שמריח משינוי, בפני כל מה שמריח 'חדש'.. (ואל תחפשו פה יותר מידי ליניאריות של עונות השנה.. הדברים מתנהלים ברמה מטאפורית גבוהה יותר..)


בה בעת, כמו כל תקופת אביב, כמו כל תקופת רנסאנס, זוהי גם תקופת בשורה, ומד-מן עוסקת בעיקר בהפצת הבשורה הזו: 


האדם (הלבן) מת, תחי האישה (הלבנה) !


כפי שכבר הבנו במהלך העונות הראשונה והשניה, הסדרה הזו, כמו כל יצירת אמנות גדולה או לפחות חשובה, עוסקת יותר בנפילתו של האדם (הגבר) מאשר בתיאור מלכותו..


היופי שבסדרה זו (שוב, כמו יצירות אמנות גדולות אחרות - קולנועיות וספרותיות, ואם אפשר, שתיהן יחדיו, כמו מוות בוונציה, למשל.. - שהיא מציגה את המוות, את הנפילה באופן כה מרהיב (ההתמסרות לעישון ולשתייה כבור ללא תחתית; השקרים, הנאיפה - ההישרדות כדרך חיים, כדרך כל בשר) עד שבא לך להתפלש בריקבון הזה (לפחות פעם אחת בשבוע, בשעה הנקובה), להתמסר לו ללא עקבות. 


ואולם, מיהם האנשים שמד-מן מפארת? מיהם האנשים שמד-מן מוקיעה?


ומיהו בעצם דון דרייפר? מה הוא מייצג? מיהם האנשים עימם הוא 'עובד' (איך הם נעים כולם במעגל סביב 'מנהיגם', כמו כוכבים סביב החמה..) 


מהו הדור אותו הוא מייצג? ומה כל זה רלוונטי לנו, 50 שנה אחרי..

דון דרייפר הוא סוכן המכירות של ארתור מילר, איש המערות; סוכן של העבר ו'מבשר' העתיד. 


הוא מנהיג מלידה, Alpha-Male ברמ"ח אבריו, גבר שגברים ונשים כאחד נמשכים אליו ויראים ממנו; הוא האיש שכולם פונים אליו בשעת צרה, האיש שיכול להציל הכל, אך הוא גם האיש שימיט חורבן על הכל אם רק יחפוץ בכך, מפני שהוא נושא את ההרס, את האבדון ואת השיכחה בקרבו. 

אם יש עדיין 'אנשי יערות' בעולמנו הקט, הרי שדון הוא אחד מהם.


הוא יוצא מן 'היער' בפרק הראשון של הסדרה (מן הסבך הרגשי, מזכרונות העבר, מן השקר  והשיכחה) והוא עושה את דרכו מעלה בסולם ה'סוציו-אקונומי', בעולם של גורדי שחקים מבטון ופרסומות שמפיצות 'אשליות'..

'אתה מנציח את השקר', מטיחים בו חבריה של מידג', המאהבת של דון, בעונה הראשונה של  הסדרה, אך דון איננו סוכן של השקר.. 


הוא יותר נביא בעירו, המטיף על מלכותו של השקר (ואין דוגמא יפה לכך ממכתב ההתנערות מחברות הטבק, בפרק הלפני-אחרון של העונה הרביעית, טריק שיווקי אך גם 'מהלך מן הלב': דון איננו מהסס להציב את המראה בפני עצמו ובפני סובביו ולומר לכולם: 'הביטו! אתם חיים בעולם של שקר! אל תשלו את עצמכם..')

כל זה מאוד (מלו)דרמטי וקיטשי, ואכן, מד-מן איננה בוחלת בשימוש במידה ניכרת של שמאלץ על מנת להעביר מסרים פשוטים בתכלית על עולמנו הקט.


אם חיפשתם ביקורת או אמירה חדשה לגבי מד-מן ונתקלתם רק בכמה מחשבות והגיגים של אטלס זקן הרי שצערכם בצערי..


אם בכל זאת הגעתם עד כה ובא לכם עוד קצת, הריני להעשירכם בקטע נפלא מתוך אחד הסרטים האהובים עליי משנות ילדותי, Allegro Non Troppo.


משהו קטן על עדריות, על טבע האדם: 

מקווה שאהבתם..

From Zuckerman to Zuckerberg

מיהם גיבורי התרבות של שנות האלפיים? Celebrity Chefs, מנחים של Talk Shows, אילי תקשורת, נשיאי אומות משוחררות (טוב נו, לפחות לרגע אחד, ביום ה'הכתרה',) מתעשרים בן-רגע, גאונים צעירים (Wunder-Kinder) נוסח סרגיי ברין ולארי פייג' (גוגל) או מארק צוקרברג (פייסבוק), או שמא 'צעירים נצחיים' כמו ביל גייטס וביל קלינטון (שני הדה-ביל'ים).

מיהם ה(אלטר)אגואים שאנו נושאים בקרבנו, אלו שהיינו מאפשרים להם לדבר בשמנו ללא כל היסוס?

הנה שני 'גיבורי תרבות', לדוגמא: 

האחד הוא אלטר-אגו של סופר דמיוני שהומצא ע"י סופר 'אמיתי';

השני, אמיתי לגמרי, אדם שסייע ליצור רשת וירטואלית, המסייעת ביצירת קשרים בין אנשים 'אמיתיים' (ויש שיאמרו: 'ובו בזמן מסייעת להרחיק ביניהם ובין העולם הממשי' ), המנהלים את חייהם באינטרנט (ולא בעולם האמיתי.) 

האחד איש סוכר, השני הר מסוכר.

נתן צוקרמן (נולד. 1974) הוא דמות בדיונית, סופר סתרים (Ghost Writer), אלטר-אגו של אלטר-אגו. צוקרמן הוא יציר דמיונו של הסופר האמריקאי (היהודי), פיליפ רות', אם כי הוא מופיע לראשונה בספרו של רות', My Life As a Man , שם הוא מתואר כאחת הדמויות בספרו של סופר אחר, פיטר טרנופול, שהופיע בעצמו בספרו השביעי של רות' My Life as a Man.


אך הגולם קם מהר מאוד על יוצרו, וצוקרמן קונה חיש את ממלכתו כשרות' מקדיש לו 'ספר משלו' בשנת 1979, Ghost Writer (תורגם לעברית ב1983 תחת השם השד. מדוע תרגם מאיר ויזלטיר כך את שם הספר? אינני רומז שיש תרגום פשוט למושג הספרותי שרות' שאל פה, אך זהו תרגום כל כך לקוני לשם הספר הזה..) שם צוקרמן מתואר כסופר צעיר שעתידו עוד לפניו, העושה לילה אחד בביתו של גיבורו , הסופר E.I. Lonoff (בעצמו מתבודד, ובעצמו אלטר-אגו של רות', או שמא בן דמותו של הסופר היהודי ברנרד מלמוד).


לכל הדעות, צוקרמן נולד כמעין גולם; כלי מחימר בידיו של רות', מתוך איזשהו צורך אוטוביוגרפי להתמודד עם העבר, עם ילדותו. אכן, עם השנים הוא הופך גם לאמצעי בידיו של רות', המאפשר לו להתמודד עם אירועים משמעותיים בחייו: כך, 12 שנים לאחר שספרו Portnoy's Complaint (תורגם לעברית כ'תלונתו של פורטנוי' או 'מה מעיק על פורטנוי' - תלוי איזה תרגום אתם קוראים..), פרץ עבורו את דרכו הספרותית (ועל הדרך 'עשה לו מיליון'), רות' מתמודד עם ההצלחה בספרו Zuckerman Unbound (ובעברית: 'צוקרמן ללא כבלים') שם הוא מתאר את התמודדותו של צוקרמן עם הצלחת ספרו Carnovsky (נשמע כמו שם מוצלח למסעדת בשרים, אך זהו למעשה שיר הלל לסקס נטול העקבות בו פוצח רות' בספרו פורטנוי, אך גם רמז ליצר הבשרים המאפיין הן ספרו של צוקרמן).


ומצוקר אחד, לצוקר שני.. 

מארק צוקרברג (נולד. 1984) הוא אחד המייסדים של הפלטפורמה החברתית הפופולרית ביותר בעולם המערבי, פייסבוק. לכאורה, מדובר באחד האנשים החזקים ביותר בעולם (צוקרברג נבחר ראשון מבין '100 הגדולים' לשנת 2010 של המגזין ואניטי פייר) השולט באחד מאמצעי המדיה והתקשורת הגדולים בעולם (נדמה שלא הרבה השתנה מאז ימי האזרח קיין - גם אז שלטו אנשי בתקשורת בעולם - אלא שלאזרח של אורסון וולס לקחו כמה עשרות שנים להגיע אל מגדל השן שלו.. לצוקרברג, לעומת זאת, נדרשו שש שנים בלבד.)


אך מיהו מארק צוקרברג? מיהו באמת?? 


כמה כתבות פרופיל ארוכות כתבו עם צוקרברג.. כמה מאמרים ספקולטיביים והיפותטיים..

לאחרונה יצא לאקרנים גם סרט, הרשת החברתית, המביא את סיפור הצלחתו של צוקרברג, מימי הרוורד, שם גילגל את הרעיון לרשת חברתית ועד לימינו אנו - העתיד עוד לא ברור..

בסרט, צוקרברג מתואר כאיש מבריק אבל גם מניפולטיבי ובודד (בין שמות התואר בהם עושה הסרט שימוש, בבואו לתאר את 'האיש והתופעה': Punk, Genius, Prophet, Traitor, Billionaire) שעשה את דרכו לבדו אל הפסגה, ונותר שם לבד (הסרט מבוסס על ספרו של בן מזריץ' - עוד יהודי - "Accidental Billionaires"). השמועות אומרות שצוקרברג לא הסכים לצפות בסרט, אבל שלח את כל עובדי החברה שלו לתפות בו במקומו..

ואם כבר שמועות (כי בימינו, בעידן זה של היפר-תקשורת ו(דיס)אינפורמציה אין יותר מידי אינפורמציה מהימנה) אז שמועה זדונית נוספת אף טוענת כי צוקרברג בן ה-26 הפך את פרופיל המשתמש האישי שלו בפייסבוק לחשבון "אלוהים", חשבון עליו לא חלות מגבלות כלשהן - הוא אינו ניתן לחסימה על ידי משתמשים אחרים ברשת ואי אפשר לדווח או להתלונן עליו למנהלי פייסבוק, ואילו למארק צוקרברג הישראלי יש אפילו פרופיל פייסבוק משלו.. (מעניין מה חושב על כך מנכל טוויטר!)


אלוהים או אדם בודד? אולי שניהם יחדיו..


ומה בין צוקרמן וצוקרברג? שניהם יהודים.. שניהם בודדים.. שניהם (לא ממש) אמיתיים..


תשלימו אתם את החסר..

Money Makes the World go Round

מן הטבע האנושי הוא, שכאשר אנו חווים אירועים קיצוניים או 'טראומתיים' אנו פונים אל ארכות גבוהות יותר על מנת שאלו תסבירנה לנו את פשרם של האירועים שהתרגשו עלינו.


האדם הקדמון פנה אל המקלות והאבנים כאשר אירע לו 'אסון' או שהיה צריך להתמודד עם מצב 'בלתי פתיר'; ההלנים נשאו את עיניהם אל עבר האלים; הברברים קראו לתיווך מן השאמאנים וכוהני הדת ה'מוסמכים'; האדם הימי-ביניימי (ומבחינה זו כל משך המאות הראשונה לספירה עד לכה אמר זרתוסטרא [1883] יכולות להיקרא במכלולן 'ימי ביניים') התפלל ל- והתוועץ עם אלוהיו; האדם ה(פוסט)מודרני מנסה לטקס עצה עם 'ארגז כליו', ה'אלילים' המודרניים שבאים כ"א עם סט מדריכים ל'התמודדות עם היומיום': הפסיכולוגיה/פסיכואנליזה, הפילוסופיה, הסוציולוגיה, וכן הלאה..


בתורה, כ"א מן הגישות הנ"ל מנסה 'להתמודד במקום', או להעניק לאדם כלים לפרש ולהתגבר על אירועים שבמקורם 'טראומה', או במילים אחרות 'חוסר-פשר' והבנה (שכן מהי הטראומה אם לא אירוע קיצוני שכל עוד איננו מסוגלים להבינו הוא נותר סתום, אטום; אבן שאין לה הופכין, פצע שאינו מסוגל להגליד מפני שאין לנו האמצעים להחלימו?)


לאילו 'שאלות גדולות' נדרש האדם ה(פוסט)מודרני? 


תחילה הוא נדרש לשאלת 'מות האלוהים' ו'הולדת האדם' כדמות החדשה הנושאת באחריות עלי אדמות. לשם כך ניתנו לו משנותיהם של פרידריך ניטשה והאקזיסטנציאליסטים (קודם היו שם סרן קירקגור ומרטין היידגר ה'סתומים' יותר שנדרשו לדבר על אחריות האדם ומשמעות החיים ב'עידן ללא אל'; אח"כ הגיעו הגירסאות היותר נגישות ופופולריות, מעין 'מדריך לעם' בחסות ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי שהיו צריכים להידרש גם לשאלות 'חדשות' כגון 'משמעות החיים בצל מלחמה ושואה'). היו שעשו מן הייעוד זה - פירוש המציאות והבנת ה'תופעות' שהיא מולידה - קריירה בפני עצמה: כאן נולדה האקדמיה ה(פוסט) מודרנית כשלוחה של ה'עם' (וכאן מתאימה אולי יותר מכל הפרשנות המודרנית למושג הגרמני Volk - 'עם', 'אומה' אך גם 'חברה' במובנה המודרני.)  


אנשי האקדמיה (הפסיכולוגים, הפילוסופים, המתמטיקאים, הבלשנים) הם-הם השאמאנים של העידן ה(פוסט) מודרני. ומהם אנו מנסים למצוא ולהמציא פתרונות לכל אחת מתחלואות החיים: ישנה אפשרות לשואה גרעינית - הם נדרשים להסבירה ולנסות ולמנוע אותה (לפחות ברמה התיאורטית:) אדם רוצח את בנו - האקדמיה צריכה 'להסביר לנו' את מניעיו, ולנסות ולמצוא פתרון למקרים דומים, עתידיים. קבוצה קטנה של אנשים עושה את דרכה מן העבר השני של כדור הארץ ומשמידה מבני ענק ביבשת אמריקה על כל יושביהם? (ע"ע אסון התאומים) או נדמה שהכלכלה העולמית קורסת או ניצבת על סף קריסה? הנה, לפילוסופים שהכשרנו במעוד-מועד, לפסיכואנליטיקאים שציידנו בתיאוריות, לבלשנים ולסוציולוגיים - תיאורטיקנים של השפה והחיים - לכולם 'פתרונים'.


כך, אם להביא דוגמאות מן העשורים האחרונים בלבד: כשנפלה החומה, והתפרקה לה היישות הקומוניסטית - נדרשנו לפרנסיס פוקויאמה וסמואל הנטינגטון; כשנפלו התאומים - נדרשנו לסלבוי ז'יז'ק ולז'אן בודריאר; וכשנפלה הכלכלה העולמית??

לאחרונה ראה אור בהוצאת הספרים רסלינג ספרו של אושי קראוס בודריאר וסימולקרת הכסף על כסף: שוקי הון גלובליים ומשברים פיננסיים. כפי שרומז שמו, הספר מביא מהגותו של בודריאר על מנת 'להסביר' את המשבר הכלכלי שחל תחילה בארה"ב ואחריה ברחבי העולם כולו, בספטמבר 2008. 


מה לז'אן בודריאר ולכלכלה העולמית? מה לבודריאר ולמשבר הפיננסי האחרון בארה"ב? מה לבודריאר ולכסף בכלל?? מסתבר שהרבה מאוד.


אם הכסף הפך בעידננו מחומר (מטבע, שטר, מטיל זהב) למסמן ייצוגי (תו דיגיטאלי על צג המחשב; נתון שערכו וחשיבותו משתנים בקפריזיות בלתי ניתנת לשליטה;) אם עלינו להתייחס למושג הכסף בימינו-אנו כ"ככלי לארגון חברתי [...] ככלי לוויסות היחסים בין סובייקטים לאובייקטים וככלי מרכזי היוצר את מה שמכונה "הסדר הציבורי" - הרי שדבריו של בודריאר לגבי 'סדר סמיוטי חדש' בספרו, סימולקרות וסימולציה, תקפים גם תקפים לגבי מושג הכסף בעידן ה(פוסט)מודרני, שכן "הכסף של ימינו הפך לסימן מופשט."

בודריאר שייך ל'דור של נפילים' תרבותיים: פילוסופים, הוגי דעות, סופרים ומשוררים צרפתיים שהגדירו מחדש, החל משנות השישים, את צורת החשיבה המערבית באופן שלא מרפה מאיתנו עד היום.


אך בעוד רוב בני דורו (ז'אק דרידה, ז'אק לאקאן, פייר בורדייה, גי דבור, ועוד ועוד רבים וטובים..) - בעוד אלו התמקדו בעיקר בתחום אחד של החיים ו'פרקו לו את הצורה', כמו שאומרים, בודריאר made it his business לפרק לכל אחד ואחד מהגורמים החשובים בעולמנו הקט את הצורה..

למעשה, מאז שנות השישים בודריאר הגדיל ועשה ו'חזה' את התפרקות מערכות המייצגים שתביא לקריסתם של אלמנטים מהותיים בחברה המערבית: ראשית כל, השפה והאופן בו אנו חווים ומפרשים את המציאות באמצעותה (בעיקר בספרו סימולקרות וסימולציות;) אח"כ תרבות הצריכה (La Société de consommation) ולבסוף המציאות עצמה, שעוד איננו מסוגלים 'לתפוש' אותה, כה היא השתנתה (מלחמת המפרץ לא קרתה; רוח הטרור.)

הרלוונטיות של הגותו של בודריאר לאירועים שאנו חווים היום (המשבר הפיננסי בארה"ב בספטמבר 2008; בחירתו של אובמה לנשיא ארה"ב כשנה מאוחר מכן; אירועי המשט במאי האחרון) ממשיכה להיות גדולה מאין כמוה. 


ואולם, לא 'צריך' לקרוא בבודריאר בכדי להבין מה מקור הבעיה שגרמה לקריסת המערכות הכלכליות בספטמבר 2008, קריסה שאת אותותיה אנו חווים עד היום (משבר הדלק העולמי, ריביות עולות ויורודת - תסמינים של כלכלה הנעה בין אינפלציה להכחשה).


כן לא 'צריך' להתעמק מידי במאמרים כלכליים משמימים בWall Street Journal או במקביליו הישראליים, גלובס ודה-מארקר (השם הלועזי אמור להצביע על איזושהי תובנה גולבלית? על איזושהי בינלאומיות?)


די להזכיר כמה משתכרים או 'שווים' בכירים בממסד הכלכלי האמריקאי -ואין רשימה שמייצגת אותם נאמנה יותר מזו של המגזינים Forbes או Vanity Fair, שבין נציגי '100 הנבחרים' שלו מספטמבר האחרון (שוב, ספטמבר בכותרות, למעשה השנה האזרחית והכלכלית, שלא נאמר התרבותית, מתחילה במערב בספטמבר. מי אמר שהיא מתחילה בינואר?!) ניתן למצוא אישים (גברים בעיקר), נפילי-הון המשתכרים בסכומים אגדיים: אם תמורת השתתפותם בסרט אחד בלבד (ג'וני דפ יקבל 35 מיליון דולר על השתתפותו בשובר הקופות Pirates of the Caribbean 4; טום הנקס, לעומתו, ירוויח רק 15 מיליון דורלים עבור השתתפותו בסרט Toy Story 3); ואם בזכות 'כשרונם': זמר הראפ Jay Z מגלגל כמיליארד דולרים בשנה מן הקונצרן הכלכלי שיצר, הכולל אולפן ההפקות, קו האופנה, השקעות בחברות כמו HP וBudweiser; ואילו בונו ולהקתו, U2, ירוויחו סכום משוער של 311 מיליון דולרים מסיבוב ההופעות העולמי שלהם, The 360 Degrees Tour, סיבוב הופעות שעלותו היומית עולה על 750,000$; ואילו ערכה של חברה כמו ZYNGA ש'הביאה לעולם' משחקים כמו Farmville שבו משחקים כל חודש כ83 מיליון אנשים, שווה כיום כ5 מיליארד דולרים. 


כל זאת כדי להבין לאילו מימדים הגיעה הכלכלה האמריקאית, לאילו מימדים של היפר-אינפלציה ממנה נדמה שאין לה מוצא (זהו מעין Catch-22, שכן Money makes the World go Round אך האם זה אומר שאם נפסיק לבזבז כסף בכל אשר נלך - יעצור העולם מלכת?? 


מה נותר לנו לעשות, אם כן, מלבד לקרוא בספרי החכמים, המתריאים, מבעוד מועד (וכשזה לא עובד - בדיעבד) מפני הסכנות הגלומות בחיים?


ובכל זת, גם למעלה משלוש שנים לאחר מותו, הגותו הכמו-נבואית שך בודריאר ממשיכה להדהד ולפרש מחדש כל אירוע ברגע בו הוא נחווה, כאילו הפילוסוף הגדול הזה עומד לידנו ומצקצק בלשונו, רוצה לאמר: "אמרתי לכם מזמן.. למה לא הקשבתם??"


ולסיום סרטון קצר.. לא ממש קשור לספר, אבל קשור איכשהו לפנומן ה'הסברה':