שהכל נעשה במבטו

על אף שהסופר הגרמני זיגפריד לנץ פירסם למעלה מארבעים רומנים ונובלות, מהם 11 בעברית, שמעתי עליו רק לאחרונה.


היה זה כנראה יבול התרגומים החדש, שראה אור בשנתיים האחרונות בהוצאות כתר ומחברות לספרות, שהעיר את תשומת ליבי לדבר קיומו של הסופר המזדקן.


לכן, כשנתקלתי בנובלה הקצרצרה של לנץ (פחות מ100 עמודים), דקה דומייה, נעניתי להזדמנות להתוודע מעט אל יצירתו.

דקה דומייה עוסק בסיפור אהבתם של כריסטיאן, תלמיד תיכון בשנת הלימודים האחרונה שלו, ומורתו לאנגלית הצעירה, סטלה פטרסן.

מבחינת השתלשלות העלילה, הנובלה מתחילה בסוף, באזכרתה של המורה הנערצת, ונעה קדימה ואחור בזמן, מנקודת פגישתם של השניים, דרך סיפור אהבתם הקצר, ועד לסוף שכמו ידוע מראש.


זה חייב להיגמר באסון

מפתה לקרוא את דקה דומייה כסיפור אהבה אסורה בין מורה בוגרת ותלמיד צעיר, רומן שדינו מיתה. המורה המנוסה, הפתיינית, אוספת לחיקה את התלמיד הצעיר, המבולבל, שובה אותו בקסמיה והוא הולך אחריה כמסומא.


אולם לנץ לא מאפשר לנו להתמסר בקלות לקריאה פשוטה שכזו.

במהותו, דקה דומייה הוא רומן חניכה. רוב הנובלה הקצרה הזו נמסרת מנקודת מבטו של כריסטיאן. לדידו של בלוג זה, נקודת המבט הזו היא המפתח להבנת העלילה של הספר.

מרגע שמומשה המשיכה הראשונית בין המורה ומאהבה הצעיר, סטלה מוסרת בידי כריסטיאן תמונה של שניהם. פעמים רבות אנו מוצאים את כריסטיאן לוטש את מבטו בתמונה זו. 

בתוך המבט של כריסטיאן מקופלים התשוקה והאיווי לדעת, להבין, ליצור לעצמו זהות. כל תהליך ההתבגרות שלו והתגבשות זהותו כאדם בוגר מוצא מיצוי במבט שלו בעצמו, בחברתה של אישה בוגרת ממנו. המבט שלו על סטלה הוא מבט מנכֵס (possessive), מבט אובססיבי. זהו מבט דומה לזה של הצייר, כפי שמסביר "המורה לאמנות המפוזר [...] שכתב על קוקושקה [...]: אצל צייר, לראות משמע לנכֵס".

המבט שלו בתמונה זו מעסיק אותו מאוד, כפי שמבטם של אימו ואביו, שהתמונה של הזוג המוזר מעלה בהם שאלות, מעסיקה אותו:

סטלה, לא תתפלאי בוודאי שלמחרת בבוקר מיהרתי להסתכל בתמונה שלנו כדי לגלות מה אמי חשבה שהיא רואה בה

גם ידידתו של כריסטיאן, סוניה, מוצאת עניין מיוחד בתמונה של הזוג:

התמונה של סטלה ושלי עניינה אותה יותר מהחרקים הלכודים, היא לקחה את התצלום, "זאת המורה שלך, נכון?", "כן, סוניה, זאת המורה שלי, גברת פטרסון". זמן מה שקלה בדעתה מה התמונה מגלה, פתאום שאלה, "אתם אוהבים אחד את השני?"

מבטם של אחרים בסטלה מעסיק אם כן את כריסטיאן עד מאוד. הנה כך הוא מתאר את הרישום שמצייר המומחה הסקוטי לדייג, אליו מתלווה סטלה כמתרגמת:

המומחה הסקוטי הודה לה בקידה מרומזת, והושיט לה דף נייר, הנחתי שכתב לה ברכה. אחר כך גיליתי שהאיש היה צייר זריז, שצייר את סטלה כבתולת ים בעלת זנב דג מקושת יפה. את נראית כמו יפהפייה מהאגדות, סטלה, והייתי הולך אחרייך גם על קרקעית הים.

מבלי לגלוש לביקורת פמיניסטית על משמעות המבט הגברי, ניתן בהחלט לומר שהמבט של כריסטיאן הוא מבט פטישיסטי, על גבול הפולשני: סטלה נהפכת בעיניו לאובייקט. המכתבים שקיבל ממנה; התמונה שלה שכריסטיאן גונב מטקס האזכרה שנערך לזכרה בבית ספרו  - אלו משמשים בידיו כאובייקטים ריטואליים, תחליפים לדמותה האמיתית של סטלה.

הנה כך מתאר כריסטיאן את תגובתו של מנהל בית-הספר, מר בלוק, לנוכח תמונתה של סטלה:


זמן מה התאבן אל מול תמונתך, סטלה, על התמונה, באלכסון, היה תלוי נייר קרפ שחור, סרט אֵבֶל, סרט זיכרון; בעודו קד לפני תמונתך חיפשתי את פנייך [...] מר בלוק דיבר אל תמונתך, הוא קרה לך סטלה פטרסן היקרה והנערצת

המבט הזה הוא מבט שביכולתו לברוא ולהרוס, ובמהלך קריאת הנובלה הקצרה אך הדחוסה הזו עולה אף המחשבה כי כריסטיאן, ברצף הדיבור שלו, הוא מניע את העלילה כמו מספר יודע-כל שהכל נעשה בדברו, בודה את סטלה כאילו היתה פרי דמיונו.



מבטו מסוגל אף לנפוח באהובתו חיים, כמו להעלותה באוב:


ככל שהארכתי להביט בתמונתך, סטלה, כך נראה שהתמונה מתחילה לחיות באופן מסתורי כלשהו

אין זה פלא אם כן שסטלה מוצאת את מותה לנגד עיניו של כריסטיאן, ותחינתו שתשוב אליו מגולמת גם היא בתחינה למבטה, בבקשה להיראות, להשתקף בבָּבוּאָתה:


מאחר שעיניה היו עצומות, אמרתי, ביקשתי, "סטלה, תסתכלי אלי," ועכשיו ליטפתי את פניה וחזרתי על בקשתי, "סטלה, תסתכלי אלי." 


ברגעים אלו סטלה היא כמו בובה בידיו. הוא שולט בה, קובע את גורלה, והכול נעשה במבטו.

תחנות דלק

תרבות, או ציוויליזציה, היא, בין השאר, מצבור של נכסים (אם לשאול מתחום הכלכלה) מוחשיים או מופשטים, שלכ"א מהם ערך נומינלי (שנקבע בעת היווצרותם: כמו ערכן של כרכרות סוסים במאה התשע-עשרה) וערך ריאלי (שמשתנה עם הזמן, לדוגמא עד להמצאת הרכב הממונע). 

לנכסים הללו משך חיים משתנה. חלקם הופכים למוצגים מוזיאליים (כלים להקזת דם מימי הביניים, לדוגמא), וחלקם נעלמים כלעומת שהופיעו, ולא מותירים אחריהם כל סימן שיכול להעיד על קיומם. 

תחנת הדלק כמוה כנקודות הסימון לאורך הכביש הרומאי. מצד אחד היא אובייקט פונקציונלי של זמננו (כמו המזלג, הבורג או מטוס הג'מבו). מצד שני היא אובייקט תרבותי שנקשרו אליו יצירות אמנות רבות, גרסאות מעודכנות של 'טבע דומם', מקום שנקשרת בו נוסטלגיה עוד לפני שנכחד.

הנה כמה דוגמאות:

If you’re over the age of say, 45, you might remember a quaint institution called a "service station." Instead of your wallet just being $100 lighter after each fill up, your car was greeted by uniformed attendants who’d fill your tank, wash your windshield, and check your tire pressure. A gallon of petrol cost 30 cents a gallon or less, and if you asked, the attendants would even pop the hood and check your oil, all for under a 10-spot. For gearheads who want to remember, those good old days are recalled in Fill’er Up! The Great American Gas Station by Tim Russell

אם עברת את גיל 45, זכור לך וודאי מוֹסָד מְשֻׁנֶּה שנקרא "תחנת השירות". במקום להוציא 100 דולרים, היו נציגים מקדימים את פניך וממלאים את מיכל הדלק שלך, מנקים את השמשה שלך, ובודקים לחץ בגלגלים. גלון דלק עלה 30 סנט או פחות, ואם רק ביקשת, הנציגים היו מרימים את מכסה המנוע של רכבך ובודקים שמן, והכל בשביל פחות מ10 דולרים. לחולי הגה שמתחשק להם להעלות זכרונות, הספר מלא'אותה! תחנת הדלק האמריקאית מאת טים ראסל מחייה מחדש את הימים הטובים האלה.

Service stations always evoke for me Hopper’s Gas (1940), painted thirteen years after Automat and, like the earlier picture, also a study of isolation. A petrol station stands on its own in the impending darkness. But in Hopper’s hands, the isolation is again made poignant and enticing. The darkness that spreads like a fog from the right of the canvas, a harbinger of fear, contrasts with the security of the building. Against the backdrop of night and wild woods, in this last outpost of humanity, a sense of kinship may be easier to develop than in daylight in the city

Alain de Botton on Edward Hopper

תחנות דלק תמיד מזכירות לי את דלק (1940) של אדוארד הופר, שצוירה 13 שנים אחרי אוטומאט וכמו התמונה המוקדמת הזו, היא גם בוחנת את נושא הבדידות. תחנת דלק עומדת לבדה בחשיכה. אך בידיו של הופר, הבדידות הזו חודרת ומפתה. החשיכה שמתפזרת כמו ערפל מן הצד הימני של  התמונה, מבשרת על פחד, בניגוד לביטחון שמקרין המבנה. ברדת החשיכה, לצד היער, במחוז אחרון זה של האנושות, ניתן למצוא יותר חום וקירבה מאשר באור היום, בעיר הגדולה.

אלן דה-בוטון על אדוארד הופר

I secretly appreciated the architecture of these gas stations. I like that concept of a little building that has a great overhang, a respite from the sun where you could pull your car up underneath and then go inside your place. I dreamed of living in a gas station at one time

Ed Ruscha, 2009

בחנתי בהיחבא את הארכיטקטורה של תחנות הדלק הללו. אני אוהב מבנים שיש מעליהם סככה גדולה, מקום מחסה מן השמש תחתיו אפשר להחנות את המכונית ולהיכנס אל הפינה שלך. פעם חלמתי לגור בתחנת דלק.
אד רושה, 2009

 It is called Horizonville because at the end of my road trip I passed a gas station with that name. Its architecture really reminded me of Hopper’s paintings and Ed Ruscha’s photographs; and the name made me think of those famous American cities like Nashville and Louisville
 Yann Gross

קוראים לתמונה הזו הורייזונוויל מפני שבסוף אחד מטיוליי עצרתי בתחנת דלק עם השם הזה. הארכיטקטורה של התחנה הזכירה לי את הציורים של הופר ואת התמונות של אד רושה, והשם עצמו גרם לי לחשוב על הערים האמריקאיות המפורסמות הללו, נשוויל ולואיסוויל.

יאן גרוס

Julian Faulhaber (German, b. 1975) Using a large-format camera and available artificial light, Faulhaber photographs newly constructed architectural spaces-shopping malls, nightclubs, factories, sports arenas, offices, and apartments-just after they have been completed. Unpopulated and bearing no traces of everyday use, the environments are pristine and eerily hermetic. This view of a brightly lit gas station at night, with its disorienting sense of scale and immaculate newness, might easily be mistaken for a computer-generated model in an architect’s studio. Surprisingly, Faulhaber achieves this effect through traditional photographic means rather than digital manipulation. His photographs’ saturated colors and cool formal elegance heighten the inorganic beauty of the modern built environment, offering a lush yet ominous vision of postindustrial alienation

Tankstelle [Gas Station], 2008

ג'וליאן פולהבר (גרמניה. נולד ב1975) משתמש במצלמות רחבות ובאור המלאכותי שעומד לרשותו, כדי לצלם מבנים ארכיטקטיים שזה עתה נבנו - קניונים, מועדוני לילה, מפעלים, אולמות ספורט, בנייני משרדים ודירות - זמן קצר אחרי שהושלמה בנייתם. הסביבות הללו, שאינן מאוכלסות ואין בהן כל סימני חיים או שימוש יומיומי, זכים ואטומים באופן משונה. כשמתבוננים בציור זה של תחנת דלק מוארת בלילה, שניכרים בה דיספרופורציה משונה וניקיון, ניתן בקלות לחשוב שמדובר במודל שעוצב ע"י ארכיטקט באמצעות מחשב. למרבא הפלא, פולהבר יוצר את האפקט הזה באמצעות צילום מלאכותי, ולא בזכות מניפולציה דיגיטאלית. הציורים שלו טובלים בצבעים באלגנטיות פורמאלית באופן שמדגיש את היופי הלא-אורגני של מבנים מודרניים, ומציע למביט חיזיון עשיר אך מאיים של עידן פוסט-תעשייתי מנוכר

תחנת דלק, 2008

קץ ההיסטוריה?

The true life is not reducible to words spoken or written, not by anyone, ever

ספריו של דון דלילו (רעש לבן, איש נופל, שכבר כתבתי עליו פה) עוסקים בהתמודדות עם שינוי, בהסתגלות למציאויות אחרות, בהתנהלות היומיומית בעולמות אפשריים. הם ממוקמים לעיתים קרובות בהווה בעל צביון עתידני, בו הכל אפשרי, והרשות בו נתונה.

אך אבוי! טיבם של נראטיבים אפשריים שהם מתממשים והופכים למציאותיים. כך, אנו עדים על מרקעי הטלוויזיה שלנו לאסונות שמותירים אותנו פעורי פה (צ׳רנוביל, נפילת התאומים, הר הגעש באיסלנד, התפוצצות אסדת הנפט במפרץ מקסיקו, שידור חוזר של מלחמת המפרץ, שכזכור לא קרתה..)

או שמא, אם להמשיך את הקו המחשבתי של ז'אן בודריאר, המציאות שאנו חווים כל יום איננה המציאות, אלא מציאות שעוברת המְחֲזֶה, מציאות שמעובדת היטב בטרם היא נמסרת לנו ללעיסה, לבהייה. 

ספרו האחרון של דלילו, Point Omega עוסק בדיוק בשאלה הזו: שאלת ייצוג המציאות.

במרכז הרומן, ריצ'ארד אלסטר, אקדמאי, מומחה לבלשנות, שסייע לפנטגון ולשירותי הביטחון בהסברת מלחמת המפרץ השניה (ראו "כיבוס מילים" שכבה אחת של אינטרפטציה של המציאות). אלסטר מחוזר על ידי ג'ים פינלי,במאי סרטים דקומנטריים, שרוצה להפיק סרט בו אלסטר ידבר על חוויותיו מהמלחמה ההיא (הקולנוע התיעודי כשכבה נוספת של אינטרפטציה, עטופה בשכבה נוספת, הנראטיב של אלסטר).

ההשוואה לסרטו של במאי הסרטים הדקומנטריים המהולל ארול מוריס, The Fog of War, על חוויותיו של רוברט מק'נמרה, שר הביטחון השמיני של ארה"ב במהךף מלחמת וייטנאם) מתבקשת, אולם לא בנושאים בעלי אופי פוליטי באתי לעסוק פה, וגם ספרו של דלילו משתמש במלחמה ותוצאותיה רק כתמונת הרקע של הרומן שלפנינו.

***

בציורו, בגידת הדימויים (La Trahison des Images), מבקש הצייר הבלגי רנה מגריט להראות כי גם הייצוג הריאליסטי ביותר של עצם כלשהו הוא ייצוג בלבד, כלומר, ייצוג של אובייקט איננו תחליף לאובייקט עצמו. ז'אן בודריאר הגדיל ועשה אחריו, וקבע כי ישנם בעולמנו אובייקטים ומושגים (ע"ע סימולאקרה,) המשמשים כתחליף לאובייקטים ומושגים שאינם כלל קיימים בעולמנו.

***

סביב נקודה זו (שאלת ייצוג המציאות) נע הרומן הקצרצר של דלילו (פחות מ100 עמודים.)


אפילו שם הרומן הוא היפוך של המושג Omega Point שתבע הפילוסוף הישועי פייר טייר דה  שרדן, ושבמהותו מציין נקודת אל-חזור בהתפתחות האבולוציונית האנושית, מעבר לישות אנושית אחת/אחרת המגלמת בתוכה ומדברת בשם האנושות כולה.

אלא שאלסטר הוא סוג של נביא זעם, ולא ברור אם נבואותיו משקפות את הלך רוחו האישי או את הזמנים בהם הוא חי.


כל זה מעלה שאלות על הזמן, כמובן. למה עכשיו? מאין עולות המחשבות הללו על עידן חדש, על גלגול נוסף באבולוציה האנושית?

כל דור מנסה לחשב את קיצו לאחור באמצעות העלאת תיאוריות שונות סביב אירועים המתרחשים בתקופתו (קץ ההיסטוריה של פרנסיס פוקויאמה, למשל.) על ידי דמיון עתידינו האפשרי אנו משתחררים כביכול מעול הזמנים בהם אנו חיים.

לצפות בצלילים, להאזין לתמונות

בסוף שנות העשרה שלי 'האזנתי' הרבה למוזיקה קלאסית מודרנית (הרי לכם אוקסימורון). 

שמותיהם של מלחינים שהיו פעילים בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים כמו לואיג'י נונו, מאוריציו קאגל, אוליבייה מסייאן, פייר בולז, קרלהיינץ שטוקהאוזן, אלפרד שניטקה ועוד כהנה וכהנה היו שגורים על שפתי אז ברמה יומיומית (הנה, הם עדיין זכורים לי, למרות ששנים לא האזנתי ליצירותיהם.) יש משהו מעניין בערך המוסף ששמו של האמן יכול להוסיף ליצירתו (במיוחד כשנלווית לשם איזושהי 'אקזוטיות', זרות שמולידה בהכרח גם משיכה). 

חלק מן היצירות הללו (אקזוטיקה של קאגל, רביעיית ההליקופטר של שטוקהאוזן, הציפורים של מסייאן ורכבות שונות של סטיב רייך,) עדיין זכורות לי.






מה שאהבתי במיוחד ביצירות הללו, מה שנותר לי מהן עד היום, זה כמובן השימוש השונה בכלי הנגינה, המקצב הבלתי מתפשר (ובבחינה זו, רוב היצירה של פיליפ גלאס היא חזרה מדהימה על הפוגות של באך, לטעמי), אך יותר מכל, גם השימוש בשקט, בהפוגה.

היצירות הללו מאתגרות את חוש השמיעה שלנו וגורמות לנו להאזין מחדש לסביבתנו. כך, כמה דקות אחרי שיצירה של נונו או קאגל הסתיימה, כל רחש מסביב לובש משמעות חדשה, מקצב אחר, כשם שכאשר משוטטים בתערוכה של אמנות עכשווית בגלריה או במוזיאון, גם מתף הכיבוי או שלט היציאה הופכים לאובייקטים טעוני משמעות, עד כדי כך נעשות העיניים רגישות לסביבה הטבעית.

***

רמזתי פה על הערך האסטתי של 'העטיפה' שעוטפת את היצירה. שם המלחין, לדוגמא..

אך גם לתווי מוזיקה (כמו לכל דבר אחר בעולמנו, אולי,) יש ערך אסטתי בפני עצמו, ללא כל קשר ליצירה שהם 'דוברים' או אולי 'מדבבים'.

הקשר בין מוזיקה ואמנות, (כלומר בין צליל ויצירה ויזואלית,) הוצג אצל כמה אמנים לאורך המאה העשרים, למשל אצל פאול קלי, ואסילי קנדינסקי, מרסל דושאן וג'ון קייג'.
 

שני המדיומים הינם אקספרסיביים ומעוררים שאלות בעלות חשיבות אסתטית: איך נראה קול? איך צובעים/מציירים צליל?
 
דפי התווים של קרלהיינץ שטוקהאוזן הם דוגמא יפה לקשר בין צליל וצבע.
 
הנה כמה יצירות שלו:

 

לסיום, הנה הצצה ליומנים של אוסי קלארק, מעצב האופנה הבריטי. גם סוג של שירה..

יומן המחלה כסוגה/יה

נשים רבות אומרות, ובצדק כנראה, שגברים לא יודעים להיות חולים. מן הרגע שתוקף אותנו צינון אנו מתחילים להתלונן ללא הפסקה, להתאונן על מר גורלנו, לחפש (או לדרוש) גילויי חיבה מכל מי שסובב אותנו, וטם המצב מחמיר, חלילה, אפילו מתמסרים בחפץ לב למחשבות אבדניות.

בסוף שנות העשרה שלי ניהלתי שני יומני מחלה, בהפרש של שנה זה מזה, מקבץ שירים והגיגים, חלקם בהשפעת האנטיביוטיקה שתמיד גורמת לי להזיות קלות. שתי המחברות מסתתרות בתחתית הספרייה שלי, יחד עם שאר כתבי הנעורים, חבויות מעין, ואולי טוב שכך.

יומן המחלה הוא ז׳אנר זנוח יחסית, מסיבות ברורות, ככל הנראה. לא תמצאו קוראים רבים שיסכימו להקדיש את מיטב שעות הקריאה שלהם לתלונותיהם של חולים (מדומים או לאו) או לתיאורים קליניים של מחלות חשוכות (או לאו) מרפא.

במיטבו, יומן המחלה הוא יותר מטקסט על ׳מצב האדם׳ ועל הגוף והנפש הפגיעים. הוא גם מסמך של אנושיות. הוא אינו מתלהם ודוחק בקורא להזדהות עם הנקרא, אך הוא גם אינו יכול שלא להעלות דמעה קטנה מידי פעם בעיני הקורא, שאינו יכול להישאר עוד אדיש לסבל אנושי.  

דוגמאות ליומני מחלה: החל מייסוריהם של איוב ואוגוסטינוס, ועד לבאפלה פראית זו, סיפור מותי מאת הרולד ברודקי, תיאור התגלגלותה של מחלת האיידס שהתגלתה אצל הסופר האמריקאי כשהיה בן 64. ואולי גם מוות רך מאוד מאת סימון דה בובואר, ויומן אבל מאת רולאן בארת (שכבר כתבתי עליו כאן), וספרה של לידיה פלם, איך רוקנתי את בית הורי - שלושה ספרים המתארים את ההתמודדות עם מחלת (ומוות) ההורה כתהליך שאינו שונה במהותו מן ההתמודדות עם מחלה שלך-עצמך.

אני מסתכן ומכניס אל המיטה החולה הזו גם את ספרו של הסופר האיטלקי פרימו לוי, הזהו האדם, שמתאר את שגרת החיים היומיומית במחנה עבודה וכפייה, סמוך לאושוויץ. לוי נמנע מתיאורים פורנוגרפיים של הזוועה ודבק בתיאור ענייני ואפקטיבי של מהלך יומו של אסיר: החיפוש האינסופי אחר מזון, הדאגה לשמור על רמות ניקיון ובריאות בסיסיות. 

מדוע אני מציב אותו בכפיפה אחת עם ספרו של ברודקי? מפני שתיאוריו היומיום של לוי, העיסוק בהישרדות, אפייניים גם ליומני המחלה. משהו בטון הנייטרלי של לוי מציב אותו מבחינתי באותה קטגוריה עם הרולד ברודקי.

***

יומן מחלה נוסף, שיצא לי לקרוא לאחרונה אחרי שנים שניסיתי לשים עליו יד, הוא Patient: The True Story of a Rare Illnessשל Ben Watt. סביר להניח שלא הייתי שומע על הספר אלמלא וואט היה אחד מצמד המוזיקאים הידועים כלהקת Everything but the Girl (הלהקה הבריטית הוקמה ב1982 ע"י בן וואט וטרייסי ת'ורן וזכתה להצלחה בקנה מידה עולמי בשנת 1994, כשהוציאו את אלבומם העשירי [!] Amplified_Heart עם הלהיט Missing). 


שנתיים לפני כן, ב1992, וואט בן ה29 אובחן כחולה בChurg Strauss Syndrome, מחלה אוטו-אימיונית הגורמת למוות איטי של תאי דם הקשורים בריאות, במערכת העיכול והעצבים, הלב, תאי העור והכליות - בקיצור, מתקפת מערכות כללית.


ספרו של וואט הוא תיאור מפורט של שלבי המחלה, מן הסימפטומים הראשונים (קשיי נשימה, לחץ בחזה, כאבים), דרך האשפוז בבית החולים ותקופה ארוכה של תסכול עקב קושי האבחון של המחלה, ועד ל'ריפויו' (וואט עדיין לוקח כמות נכבדה של כדורים כדי למנוע מן המחלה לפרוץ ולהשתלט על מערכות גופו.)


המחלה היא סוג של שיא בחייו של השורד. לכן מקדישים לה יצירה משלה, כאודה לחיים. אך מדוע אנו קוראים ביומן המחלה? האם זהו הרצון להבין שמניע אותנו להמשיך ולקרוא, גם כשכאב כמעט מוחשי אוחז בנו למקרא הזוועה?


בהנחה שקריאה היא סוג של עינוג עצמי, מהו ה'עונג' שאנו מוצאים בקריאה ביומני מחלה אלו? איזו תועלת ניתן למצוא בנבירה בסיפורי ההתמודדות של מאן דהוא עם מחלה כזו או אחרת? איזו הזדככות ניתן למצוא בסבלו של אדם אחר? 

אני משאיר את השאלות הללו פתוחות.. נסו אתם להשיב עליהן.

יופיו של החטא: על היקיצה

ספר צריך (יודעים מה? חייב!) להיות גם אובייקט יפה. לעטוף טקסט, טוב ככל שיהיה, בעיצוב חסר השראה, שלא הוקדשו לו יותר מכמה דקות מחשבה, זהו עוול שלא יתואר. ההיפך איננו תמיד נכון, כמובן, אך קשה להפריז בחשיבות עיצוב הכריכה, במיוחד בעידן המתבסס כל כך על האימג', ופחות ופחות על המילה הכתובה.

במחוזותינו, למרבה הצער, אין מקדישים מספיק תשומת לב לעיצוב כריכות הספרים, ובמיוחד כשמדובר בספרות מתורגמת. כמו יוצא המו"ל מנקודת הנחה שדי נעשה בתחום התרגום והעריכה, העימוד וההדפסה, שלא חשוב אם יחפפו קצת בעיצוב העטיפה..

זו כמובן אמירה כללית מאוד, והדעות לגביה חלוקות, אך יש למרבה הצער יותר מידי דוגמאות (שלא נביא כאן, כמובן, מטעמי צניעות..)

לקביעה נחרצת זו יש, למרבה המזל, גם יוצאים מן הכלל, ולאחרונה בולטים בתחום זה הספרים שראו אור בסדרת נובלה של הוצאת כתר. הספרים בסדרה זו, בעיצובה של טליה בר, עוצבו (כמעט) כולם באופן שמייחד אותם מרוב אחיהם הישראלים, והייתי אף מסתכן וקובע כי גם אם אין בכוונתכם לקרוא אף אחד מהם, עדיין טוב תעשו  אם תרכשו עותק של היורש, מאת אסמעיל קדארה, למשל, או של חציית קיץ מאת טרומן קפוטה, שזה עתה ראה אור - ואילו רק בכדי להימצא במחיצתם של דברים יפים.

למרות כל האמור לעיל, לא הזדמן לי להתייחד עם רבים מידי מספרי הסדרה הנ"ל בשנה האחרונה, ובכוונתי לתקן זאת במהרה. 


אחרי שקראתי וכתבתי על יומן אבל מאת רולאן בארת, הגעתי באיחור אופנתי קליל גם לספרה של קייט שופן, היקיצה. הספר זכה לחשיפה תקשורתית רבה בחודשים האחרונים, אך יותר מכל היתה זו העטיפה של הספר שמשכה אותי לקרוא בו. מדובר במלאכת מחשבת אמיתית, הקוראת לקורא או למתבונן - קחני! במדינה מתוקנת היו מחלקים פרסים (גם) על עיצוב כריכות. אני חושב שהיקיצה היה לוקח מקום ראשון לשנת 2010 במסגרת תחרות שכזו.

עד כאן פטפטת בנושא עיצוב כריכות. אמרנו די..

***

היא רצתה שיתרחש דבר מה - דבר מה, כל דבר שהוא; היא לא ידעה מה.


היקיצה עוקב אחר קורותיה של גב' עדנה פונטלייה, אם צעירה שמתאווה לחיים אחרים, לשינוי, ליקיצה.

בתחילת הנובלה היפה הזו, שתורגמה ע"י מירי קרסין, ונערכה להפליא על ידי לי-עברון ועקנין ורחל שוורץ, אנו מוצאים את עדנה פונטלייה, גב׳ קום איל פו, מבלה את חופשת הקיץ שלה עם בעלה ושני בניה בעיירת קיט, לא הרחק מעיר מגוריה, ניו-אורלינס. לכאורה תפאורה אידילית, אלא שעם אידיליה לא בונים עלילה, וחופשת הקיץ משמשת כר מושלם להתעוררות שעדנה הולכת לחוות.

אל חייה של עדנה נכנס רובר, גבר שצעיר ממנה בכמה שנים בלבד, אך לכל הדעות נתקע איפשהו בשנות הילדות או הנעורים. רובר נטול הדאגה, הפלרטטן, הוא ההפך הגמור מעדנה, שתוהה בסבך פנימי של הרהורים, ושמועקה שאין לתארה במילים, אשר דומה כי הצטברה באיזה חלק בלתי מוכר של תודעתה, מילאה את כל הוויתה בחרדה עמומה. 

רובר 'מנצל' את מצבה נפשי המעורער של עדנה וקונה לעצמו חזקה במחשבותיה ודמיונה. מהופנטת מנוכחותו השובה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה. כשזה עוזב למקסיקו, כדי 'לנסות את מזלו', עדנה חוזרת לביתה בניו אורלינס ושבה לשיגרה המשמימה של חייה. אך במהרה היא נכנעת לחיזוריו של מחזר נוסף, אלסה ארובן. הסוף, כמו בכל רומן של המאה התשע-ישרה העוסק בחריגה ובהפרה של הסטטוס-קוו החברתי (transgression), ידוע מראש..

ספרה של קייט שופן מזכיר לא פעם את מאדאם בובארי של פלובר. בסיפוריה הקצרים של שופן, ניכר שהיא הושפעה מהסופר הצרפתי בן תקופתה גי דה מופאסאן, וסביר להניח שגם קראה את רומן המפתח של פלובר, שמופאסאן היה בן חסותו - רומן שהדי השערורייה שעורר כשראה אור בשנת 1857 וודאי עשו דרכם אט אט אל העולם החדש.

נקודת המוצא של שני הסיפורים דומה מאוד: אמה בובארי נישאת לשארל ומייד מרגישה מחנק בחיי הנישואין ואילו עדנה מצאה את עצמה פנים אל פנים עם המציאות כשהתחתנה עם ליאונס, וסגרה מאחורי גווה לעולמים את שעריה של מלכות האהבה והחלום.

כמו כן, גם המבנה התמטי של שתי העלילות כמעט זהה: אישה צעירה נישאת וחווה שיעמום; היא מתאהבת בגבר צעיר ולא מנוסה (לאון אצל פלובר; רובר אצל שופן - ע"ע אהבה לא ממומשת) עד שזה עוזב; הגיבורה מחוזרת ע"י גבר בוגר יותר (רודולף אצל פלובר; אלסה ארובן אצל שופן), דרכיהם נפרדות לפני שהתשוקה ממומשת; האהוב הצעיר חוזר, האהבה מתממשת ומביאה חורבן על כל הסובבים (זהירות, ספוילר).

תוסיפו לזה את העובדה (המקרית, אולי?) שבשתי העלילות משחקות דמות הרוקח ואשתו (מר וגברת הומה אצל פלובר, ומר וגברת רטיניול אצל שופן) תפקיד של ראי למעשי הגיבורה והתנהלותה, ומספקות בכך קנה מידה מוסרי וערכי לפעולותיה, והרי לכם משוואה די ברורה. 

***

גורלותיהן של שתי הנשים קשורים זה בזה, אם כן.


ההתעוררות שעדנה חווה במהלך הנובלה כמו נכפית עליה ממעל, שכן, כמו אמה בובארי, גברת פונטלייה לא היתה אישה-אם, אחת מאלה שסגדו לבעליהן וחשבו זאת לזכות קדושה לבטל את עצמן ולהצמיח כנפיים של מלאכי שרת.


לא ולא: גב׳ פונטלייה, בניגוד לאישה הקריאולית שאינה עושה דבר העלול לסכן את בריאותה אם היא יכולה להימנע מכך [...] אמרה שהיא לעולם לא תקריב את עצמה למען ילדיה או למען כל אדם אחר. היא גם אינה חוסכת בשיפוט הסובבים אותה: ההצצה החטופה הזאת אל ההגמוניה הביתית (של משפ' רטיניול) לא עוררה בה כמיהה, גם לא געגועים. צורת החיים הזאת לא התאימה לה, והיא לא מצאה בה אלא שיממון נורא וחסר תוחלת.

אין זה מקרה, אם כן, שההתעוררות שעדנה חווה היא בה בעת גם אקט של התבטלות; אקט של פסיעה מתוך עצמך; האקסטזה המלווה בשחרור אולטימטיבי.

מונחית על ידי דחף בלתי נשלט להשתחרר מן הכבלים שאזקו אותה עד כה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה כאילו הפקידה את עצמה בידיים זרות שיכוונוה ושחררה את נפשה מכל אחריות.

זהו מהלך בלתי נמנע, שסיבותיו ותוצאותיו ידועות מראש, שכן עדיף להתעורר למרות הכול, אפילו לסבול, ולא לשגות באשליות כל החיים.

5 עותקים במתנה לקוראי הבלוג של אטלס

מבצע מיוחד לכל קוראי הבלוג של אטלס.

הוצאת רסלינג מוציאה ספר חדש - רולאן בארת על פי רולאן בארת - ואתם יכולים לזכות בעותק חינם!

כדי להשתתף בהגרלה, השאירו תגובה בתחתית הידיעה הזו, במידה ואתם רשומים לבלוגספוט.

במידה ואינכם רשומים, השאירו בתגובתכם כתובת אימייל כדי שאוכל לחזור אליכם.

אני אצור קשר עם חמשת הזוכים ב16.02.11

* שימו לב, רק תגובות שיושארו בבלוג תיחשבנה. מכירים מישהו שעשוי להתעניין? העבירו את הלינק הלאה..

רולאן בארת על פי רולאן בארת נחשב לאחת מיצירות המפתח להבנת כתיבתו של רולאן בארת, אחד מגדולי הוגי הדעות של המאה ה-20. הספר מציג שילוב מיוחד של כתיבה אוטוביוגראפית וכתיבה עיונית, אנליטית.

אלוהים, איזו מין קלישאה

 חזרתי לפלובר בעקבות ספרה של קייט שופן, היקיצה, שעלילתו מזכירה לי את אמה בווארי (עוד ארחיב על כך בפוסט שאקדיש לספרה של שופן). ואם כבר פלובר, הנה דוגמא לכך שגם באמצע המאה התשה-עשרה ידעו להשתטות, הרבה לפני החברה' של אוליפו.

הדוגמאות הבאות לקוחות מתוך מילון הקלישאות שכתב פלובר בין השנים 1850 ו1880 (הספר עצמו ראה אור רק ב1913, לאחר מותו של פלובר).


אבסינת: סם מסוכן במיוחד: כוס אחת ואתה מת. העיתונאים נוהגים לשתות הרבה ממנו בזמן שהם כותבים את מאמריהם. הרג יותר חיילים מהבדואים


אוריינטליסט: כל אדם שטייל הרבה ברחבי העולם.

אידאולוגים: כל העיתונאים הם אידיאולוגים

איווטו (YVETOT*): לראות את איווטו ולמות (או את נפולי או את סביליה)
* איווטו היא מקום הולדתו של גי דה מופאסן,  בן חסותו של פלובר.

אלוהים: וולטר עצמו אמר: "אילו אלוהים לא היה קיים, צריך היה להמציאו"


גבינה: צטטו את הפתגם של ברייה-סוורין: קינוח ללא גבינה זה כמו יפהפיה שחסרה לה עין

ג'נטלמן: כבר לא עושים כאלה

היסטריה: תמיד מתבלבלים בינה ובין הנימפומניות

התאבדות: אקט של פחדנות

יפן: הכל שם עשוי מפורצלן

יתוש: המסוכן מבין חיות הטרף

מכירה: קנייה ומכירה, זו מהות החיים

סטודנטים: לובשים כולם ברט אדום, מכנסיים מרושלים, מעשנים מקטרת ברחוב* ואף פעם אינם לומדים
* טוב, נו, אולי בימיו של פלובר


ספרות: עיסוקם של העשירים וחסרי המעש

עצבים: מוזכרים בכל פעם שלא מצליחים לאבחן מחלה, תמיד לשביעות רצון המאזין


קוראן: ספרו של מוחמד, אל תחפשו שם יותר מידי נשים

רפובליקאים: לא כל הרפובליקאים גנבים, אך כל הגנבים הם רפובליקאים

שאטובריאן: מוכר בעיקר בזכות מנת פילה הבקר הקרויה על שמו.


שירה: לא שימושית בעליל. אופנה שחלפה

תבל: אמרו "ארבע פינות תבל" אף על פי שהיא עגולה

תקציב: אף פעם לא מאוזן

שאלת פינקלר או השאלה היהודית

זה למעלה מעשור, אני עוקב אחר הנעשה בממלכה הבריטית, או יותר נכון באנגליה, לפחות בכל הקשור לספרות שיוצאת מן האי הקטן והמגוון הזה.

כמו הצרפתים עם פרס הגונקור שלהם, גם האנגלים מעניקים מידי שנה את פרס הבוקר לסופר או סופרת מן הממלכה הבריטית. מאז 1999 קראתי ארבעה מן הספרים הזוכים בפרס: ב1999 היה זה ג'יימס קוטזי (לימים זוכה פרס הנובל לספרות) עם חרפה. ב2003, ורנון גוד ליטל של די.בי.סי. פייר לקח את הפרס. ב2004 קו היופי המצוין של אלן הולינגהרסט (עדיין לא תורגם לעברית, וחבל. רוב זוכי פרס הבוקר, אגב, מתורגמים לעברית באיחור קל).

השנה היה זה The Finkler Question של הווארד ג'ייקובסון שגרף את הפרס והתהילה מול מתמודדים ראויים אחרים כמו C המעניין של תום מקארתי, וספרו המצליח של הסופר האוסטרלי, פיטר קארי, Parrot and Olivier in America.

The Finkler Question הוא ספרו ה11 במספר של ג'ייקובסון, סופר ומחזאי, ובין השאר גם עיתונאי ומנחה טלוויזיה.

למרות שג'ייקובסון עוסק בעיקר ביהודים בספריו, ספק אם היינו שומעים עליו כאן במזרח התיכון אילולא זכה בפרס הבוקר היוקרתי. כעת, משזכה בפרס הבוקר, ניתן למצוא את ספרו האחרון (כמעט) בכל סניף סטימצקי, בהנחה מיוחדת לחברי מועדון הסיפור שלי, וציפור קטנה לחשה לי שבהוצאת כתר עומלים ברגעים אלו ממש על הוצאתו לאור גם בעברית.

כאמור, ספריו של ג'ייקובסון עוסקים רבות בשאלת הזהות היהודית: מה זה אומר להיות יהודי בימינו? איזו אחריות עלינו ליטול על עצמנו בתור יהודים? מהו היחס של יהודים לישראל? מה יעלה בגורל היהדות ועד כמה עלינו באמת להישמר מתופעות של אנטישמיות גואה? שאלות רציניות כולן. החן בכתיבתו של ג'ייקובסון שהוא עושה זאת בהרבה הומור (עצמי) ותחכום.

***

The Finkler Question עוקב אחר שלושה גיבורים, סאם (סמואל) פינקלר, ג'וליאן טרסלאב וליבור סביק. השניים הראשונים היו בנעוריהם תלמידיו של ליבור. כעת, בסוף העשור הרביעי לחייהם, הם עדיין ידידים של מורם, בן ה91.

פינקלר וליבור יהודים. טרסלאב לא. פינקלר וליבור שניהם שכלו את נשותיהם. טרסלאב רווק שמחפש נואשות אהבה.

לזכות כתיבתו של ג'ייקובסון אפשר לומר שכל אחד מהגיבורים הנ"ל היה מספיק בהחלט למלא רומן שלם, או לפחות נובלה ארוכה.

הדמות המרכזית ברומן אם כן היא זו של ג'וליאן טרסלאב (True Love). כשמו, כן הוא, טרסלאב

כולו הִתְאַוּוּת: הִתְאַוּוּת לאהבה. הִתְאַוּוּת לזהות. הִתְאַוּוּת לאובדן (בתחילת הרומן הוא מקנא בחבריו על השכול שחוו, על ההזדכחות שבחיים חסרים).

כמה עמודים אל תוך העלילה, טרסלאב נשדד ברחוב ע"י אישה. השודדת קוראת לו בשם כלשהו. טרסלאב מנסה לשחזר מה היא אמרה לו ומגיע למסקנה שהיא קראה לו יהודי.

זו נקודת הפתיחה של הרומן, וממנו משתלשלת רוב העלילה.

טרסלאב, שחיכה נואשות לתפנית בחייו, חווה משבר זהות בעקבות ההתקפה:

The sense of history swirling around him ... made him an unreliable witness to his own life

הוא מנצל את ההזדמנות הזו שכמו נכפתה עליו כדי להביא לידי שינוי בחייו:

The morning after his humiliating mugging Treslove had woken to an alien sensation of near-cheerfulness. Was this what has all along  been missing from his life - a palpable loss to justify his hitherto groundless sensation of it, the theft of actual possessions as opposed to the constantly nagging consciousness of something having gone missing

הוא חוקר את זהותו ואת עברו, את מניעיו בכל מה שקשור לחיי האהבה שלו, ומתחיל להתקרב אל היהדות, כלומר אל הפינקלריות (מהר מאוד מתברר שפינקלר ברומן שלפנינו, היא מילת קוד ליהודי, וששאלת פינקלר - The Finkler Question - היא בכלל השאלה היהודית).

בחירתו של טרסלאב בזהות שעד כה לא היתה מוכרת לו מעלה בו שאלות מעניינות גם לגבי היהדות בכלל:

He knew it was not morally or intellectually acceptable to accuse Jews of inviting their own destruction, but was there a proneness to disaster in these people... Was being a Finkler an open invitation to assault

ו-

The fall, the flood, Sodom and Gomorrah, the Last Judgment, Massada, Auschwitz - see a Jew and you think of Armageddon

ועד כמה העיסוק בשאלה היהודית (או שמא, השאלה הפינקלרית) נהפך לעיסוק בנושא שכולו טאבו, שהילה של 'תקינות פוליטית' עוטפת אותו, מונעת מאיתנו להגיע אל לב הדברים:

He wasn't sure, though [...] Whether it was no longer defensible even to use the word Jew in a public place. After everything that  had happened, wasn't it a word for private consumption only? Out there in the raging public world it was as a goad to every sort of violence and extremism. It was a password to madness. Jew. One little word with no hiding place for reason in it. Say 'Jew' and it was like throwing a bomb

בניגוד לטרסלאב, חברו פינקלר הוא יהודי מבטן ומלידה. פילוסוף במקצועו שמפרסם מדריכים לחיים בסגנון אלן דה בוטון, פינקלר הוא יהודי שמתבייש בזהותו והשתייכותו (החורגת, יש לומר) לעם ולאום המגדיר את זהותו באמצעות דיכוי זהותו של עם אחר. בעל כרחו הוא נהפך למעין ליצן חצר של המדיה, דּוֹבֵר של יהדות במחלוקת, זהות שנמצאת כל הזמן בקונפליקט עם עצמה:

One of those Jews to whom, in an other age, even the most avidly Jew-hating emperor or sultan would have given high office

ו-

A thinking Jew attacking Jews was a prize. People paid to hear that

יחד עם קבוצה של אינטלקטואלים, אקדמאים, קומיקאים ואמנים, פינקלר מקים תנועה של יהודים מוכי בושה, Ashamed Jews, או בקיצור ASH. במקרה הטוב, ג'ייקובסון מתאר אותם כקבוצת תמהונים, חלוקה בדעותיה, שאינם מצליחים להגיע לידי החלטה משמעותית אחת (משהו בסגנון 'החזית העממית של יהודה' של המונטי-פייטונז בבריאן כוכב עליון):

Merton Kugle was the group's prime boycotter. Already he was boycotting Israel in a private capacity, going through every item on his supermarket shelves to ascertain its origin and complaining to the manager when he found a tin or packet that was suspect. In pursuit of 'racist merchandise' - usually, in his experience, concealed on the lowest shelves in the darkest recesses of the shop - Merton Kugle had ruined his spine and all but worn out his eyes

וזה לא הפורטרט המגוחך היחיד.מצטרפים אליו עוד כמה המעוררים בה בעת סלידה ואמפטיה, כמו זה של אלווין פוליאקוב, יהודי שמתבייש בברית המילה שעבר, ומנסה בכל כוחו לשחזר את השנלקח ממנו:

Alvin Poliakov, son of a depressed Hebrew teacher, bachelor, body builder, one-time radio engineer and inventor, founder member of ASHamed Jews, begins his morning by tugging at the loose skin on his penis, easing a little more skin up the shaft. He does this for two hours, breaks for mid-morning tea and a chocolate digestive biscuit, and then begins again. It is a slow, slow process. In the afternoon he takes measurements, collates the morning's data and writes his blog

ואחרון חביב:

Lonnie was a presenter of children's television programs and a writer of school geography books from which he famously omitted Israel

מול הדמויות הקריקטוריות הללו, בולט במיוחד באנושיותו ליבור, ה'מבוגר האחראי' בחבורה.

זו דמות שניתן להזדהות עימה כמעט ללא סייג: הצער שלו על מות אשתו, מלקי, הוא אמיתי והספק שהוא מעלה בנוגע לחייו, ובנוגע למצב היהדות היום הוא כן ומרגש. אך ליבור הוא דוגמא להוויה שגוועת. בשל גילו המופלג, דמותו כמעט שאינה מורגשת, וגם את מחאתו הוא משמיע בקול חלוש..

מה נותר מן היהדות, אם כן, מכל הסחרחורת האידיאולוגית הזו?

ג'ייקובסון איננו אופטימי מידי (אם כי, כאמור, הוא דואג לצפות כל חזיון אימים בשכבה נאה של הומור-עצמי).

Anti-Semitism was becoming again what it has always been - an escalator that never stopped, and which anyone can hop on at will

מן הפוסט- והאנטי- מרים את ראשו יצור ישן-נושן, שהיה ספק-רדום ספק-אורב להזדמנות חדשה להרים את ראשו. זוהי כמובן האנטישמיות הישנה-נושנה.

ומה תפקידם של היהודים בהתעוררותה של התופעה? עד כמה הם מלבנים את האש שמניעה את השנאה והכעס

Can't you want better of your own without actually cheering on your enemy

כאמור, השאלות ששאלת פינקלר מעלה כולן רלבנטיות מאוד לחיים שלנו פה, כישראלים וכיהודים.

כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה, עכשיו באנגלית, או כשיראה אור בעברית.