צולע, אבל עדיין בועט

ג'ייסון ליטל מייצג את כל מה שעדיין טוב באמריקה.

אז נכון, יש להם עכשיו נשיא שחור, אך הבלוג הזה רחוק מלהאמין שארה"ב באמת השתנתה.. לאן שלא מסתכלים, נדמה שהקולניות והמסחריות הבוטה פושים בכל ומשחיטים כל מה שמעז להתהדר בייחודיות ובאותנטיות. נשארו מעט מאוד פינות של שפיות ביבשת/מדינה הענקית הזו.

מאז מותו בטרם עת של אליוט סמית (הבלוג מתאושש מן האבידה הנוראית) נשמעו מעט קולות אותנטיים במוזיקה האמריקאית. ליטל, שהספיק להופיע יחד עם סמית אחרי שזה הוציא את אלבומו האחרון Figure 8, הוא לדידו של בלוג צנוע זה השריד האחרון של האינדי-רוק האמריקאי (לא לבלבל עם הגראנג' הצווחני של סיאטל, שנות התשעים של המאה שעברה). יחד עם להקתו, Grandaddy, ליטל שמר שנים רבות על הגחלת העדינה של הרוק האינטימי, האינטיליגנטי, המלאנכולי והאובדני אך בה בעת מלא התקווה. כמו בשירים של סמית, האלבומים של Grandaddy משדרים יראת כבוד אמיתית למוזיקה כאמצעי יחיד לביטוי של כאב ובדידות.

לאורך כל שנות קיומה, הצליחה Grandaddy לשמור בקנאות על האיכות המוזיקלית שלה ולהעניק לקהל מעריציה אלבום אחר אלבום גרנדדיים טיפוסיים. המתכון להצלחה: עקביות, יצירתיות וחוסר פשרנות (מעלות שבסופו של דבר הביאו גם להתפרקותה של הלהקה). על אף שפעלה בשולי סצינת האינדי-רוק בארה"ב, זכתה הלהקה עוד ב2002 לחיבוק הדוב הגדול (השיר "Nature Anthem" אומץ ע"י הונדה וקוקה-קולה במסעות הפרסום שלהם). שנתיים אחרי שפירק את Grandaddy, ליטל (שהפיק את מרבית השירים בJust Like the Fambly Cat, אלבומה האחרון של הלהקה), מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Yours Truly, the Commuter.

כבר בשיר הראשון, שיר הנושא של האלבום, ליטל מצהיר "I may be limping, but I’m coming home”. זהו מעין שיר ניצחון, שיר של התגברות והתחלה מחודשת, אך בו בזמן קולו הרועד של ליטל לא מניח לרושם הראשוני להיוותר.

בסופו שלדבר, האלבום של ליטל הוא חזרה למתכון המנצח של גרנדדי. הקול הרך והבכייני של ליטל כאילו לא השתנה מאז נשמע לראשונה ב1997, אז יצא אלבומה הראשון של גרנדדי, Under the Western Freeway. הרבה השתנה מאז. ג'ייסון כבר איננו אותו Cali' kid שהיה, סקייטבורדיסט מהורהר.

המסע שארך כ14 שנים (גרנדדי הוקמה ב1992) ונדמה כי הגיע לסיום עם Just Like the Fambly Cat נמשך..