על קוראים ׳לא שגרתיים׳

ידיעה קצרה בעיתון הארץ, הבוקר, על מפגש פסגה קטן של שני ראשי-עולם לשעבר, הנשיא-לשעבר ביל קלינטון, והנשיא-לשעבר ג'ורג' בוש (ראו-ערך, "המופע של ביל וג'ורג'!").

השניים נפגשו באדמה ניטראלית, בטורונטו שבקנדה, כדי לדבר על הא-ודא (על הכלב של בוש, בארני; על הטבח ברואנדה ואוזלת ידו של ממשל קלינטון; על המאבק באיידס באפריקה תחת ממשל בוש..)

הזכירו שם גם את הספריה של ג'ורג' בוש בדאלאס, טקסס (אדמות הדרום הרפובליקניות) מה שהעלה מייד בזכרוני את הספרייה הציבורית הקטנה של שירות הספריות הניידות הבריטי, בה מגלה מלכת אנגליה מושא התאהבות חדש: הקריאה, עיסוק שעשוי לתפוס ממדים אובססיביים בקלות.

ספרו הקטן והצנוע של הסופר הבריטי אלן בנט, The Uncommon Reader עוסק בהתאהבות שלוחת-רסן זו, ובתוצאותיה ההרסניות בפוטנציה של הקריאה (הספר תורגם לעברית תחת השם "הקוראת המלכותית"; תרגום ישיר מדיי, שאינו משאיר מקום רב מידי לדמיון..)

הספרייה הצנועה שבה מבקרת המלכה בספרו של אלן בנט איננה דומה בכהוא זה לספרייה של ג׳ורג׳ בוש, שלצורך הקמתה נאספו עד כה כ100 מיליון דולר, כשליש מן הסכום המתוכנן. מחקר קצר מעלה שבוש מתכוון להעמיד באמצעות הספריה הנשיאותית, ששוכנת באוניברטיסת הSMU, מקדש לממשלו ולפועלו, הכולל רפליקות מדוייקות של סביבתו הטבעית, הבית הלבן.

בניגוד לגיבורה (הפיקטיבית, יש להזכיר) של בנט, מלכת אנגליה, שהקריאה מרחיקה אותה מן המציאות ומקשיי היומיום, עד שהיא מבקשת להיפטר מכס המלכות כדי להגשים את ייעודה כסופרת (זהירות, ספויילר!), נראה שבוש מתכוון דווקא לעשות מהלך הפוך: לנצל את מעמדה הרם והמכובד של הספרות (המיוצגת כאן בפן המטריאליסטי ביותר שלה, היכל הספר; הספריה), כדי להמשיך ולבסס את מעמדו בעולם.

יש פה איזושהי אמירה על עולמנו (המציאותי, לא הספרותי, הבדיוני..) ומשל: שני קוראים לא שגרתיים (Uncommon) באים להיכל הקודש, כעומדים לפני החוק: האחד מבקש להפוך את המקדש לארמונו-שלו, למקום מִמְשָׁל  ממנו יוכל להפיץ את בשורתו; השניה מקבלת על עצמה את מרותו של ההיכל ומתאימה את עצמה לערכיו ולמהותו.

נדמה שיש לאמריקאים לקח ללמוד מן הענווה הבריטית, לפחות זו הבדיונית..

למציאות יש עוד מה ללמוד מן הספרות.

רשמים על רשימות

אין דבר שA-Z אוהב יותר מרשימות.

ואם כבר רשימות, אז רשימות ה-הכי-הכי-הכי של הEsquire הם לנדמרק מספק בהחלט..

מזה שנה חוגג המגזין הג'נטלמני (ולאחרונה גם וירטואלי) את עצם קיומו על הפלנטה ולכבוד 75 שנותיו מוסיפים עורכיו מידי פעם בפעם עוד רשימה של "75 הכי-הכי", כל פעם בנושא אחר.

הבלוג עקב בקביעות והנה הוא בא לעשות סדר ולדווח על הנעשה בניכר הוירטואלי.

* הרשימות נערכו וצומצמו כמובן; הכתובים מובאים כאן עם הערות העורך, עם הקוראים הסליחה.

75 הדברים שעל כל גבר לעשות (מתישהו לפני המוות):

להטיס מטוס ססנה (מזל שקניתי לאשתי שיעור טיסה ליום ההולדת ה28 שלה); לעשות Coast to Coast; לנהוג לאורך הGreat Ocean Road בדרום אוסטרליה, בPacific Coast Highway בארה"ב או בRing Road באיסלנד (מזל שאין לי רישיון נהיגה); להכין אומלט מושלם (טוב נו, את זה עשיתי אינספור פעמים); להשאיר לעצמך פתק/מכתב באחד הספרים שבספרייה, ולגלות אותו שוב כעבור עשרים שנים (ממ.. נשמע קצת קריפי); לשתות מסקל במקסיקו (אי אפשר להיר את זה בקוקטייל ערק ביפו העתיקה?!); לבנות גדר (סביב מה? דירת ה2.5 חדרים שלי?); לבצע תיקון בבית (שבעל הבית יתקן!); לאכול מולים בברוז' (טוב, אז בברוז' דווקא אכלתי וופל בלגי עם קצפת, ובבריסל אכלתי מולים, אבל זה בכל זאת נחשב); להשתתף בשלישייה (מממ...); לשיר בציבור (אובר מיי דד בודי!); לקרוא את "לוליטה" (קניתי אך טרם הספיקותי..)"; לצפות בטלוויזיה במשך 24 שעות, ברציפות (אפשר לקרוא במשך 24 שעות?!); לעשות מניקור (אני שוקל ברצינות..)

ומן ההישגים המטאפיזיים להישגים מוחשיים יותר: 75 ספרים שעל כל גבר לקרוא (רוב הספרים אמריקאיים, רובם עוסקים במלחמה או בהתמודדות עם אלימות - ככה זה כשנותנים לאמריקאים לדרג מצעד תרבותי):

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" לריימונד קארבר (הבלוג גילה את קארבר מתשיהו לפני גיל 20 וזוכר לטובה עד היום); "ענבי זעם" לג'ון סטיינבק (לא הפכנו את הספר הזה מתישהו למבצע טבח?!); "האחים קרמזוב" לדוסטוייבסקי (כמעט הצלחתי לסיים את "החטא ועונשו"); פסטורליה אמריקאית" לפיליפ רות (קראתי את "תלונתו של פורטנוי" וחצי מ"Everyman" - רות לא קל כ"כ לקריאה כמו שכולם חושבים..); "חץ הזמן" למרטין איימיס (סופסוף בריטי לרפואה!); "דאבלינרס" לג'יימס גויס (וואו! הבלוג מתחיל להתרשם!); "מתחת להר הגעש" למלקולם לאורי (כמעט קניתי פעם בהלפרס!); "למי צלצלו הפעמונים" לארנסט המינגווי (קראתי, זנחתי אחרי 80 עמודים; המינגווי נורא משעמם. לא ברור על מה כל הfuss); "חוג הסרטן" להנרי מילר (קראתי, והוספתי גם את "סקסוס", "נקסוס" ו"פלקסוס" - איכשנו כולם נטמעו בזיכרון כספר אחד..); "בית מטבחיים 5" לקורט וונגוט (לא קראתי אף דבר שלו); "קן הקוקיה" לקן קייסי (ראיתי את הסרט. זה הספיק); "Lucky Jim" לקינסלי איימיס (אבא של מרטין); "A Confederacy of Dunces" לקנדי טול (הבלוג כבר דיווח..); "הרפתקאות אוגי מארץ'" לסול בלו (אני ממליץ בחום על כל דבר שבלו כתב..); "לב המאפליה" לג'ון קונרד (הבלוג מעדיף את התרגום העברי הישן, של הוצאת הפועלים, לנובלה המפורסמת של המהגר הפולני שהפך לאחד הסופרים הבריטיים המפורסמים בותר, על פני התרגום החדש: "בלב האפלה" של ידיעות אחרונות); "המרגל שחזר מהכפור" לג'ון לה-קרה (לצערי עדיין לא קראתי מילה אחת של לה-קרה); "מלחמה ושלום" ללב-טולסטוי (תראו לי מישהו אחד שצלח את האלף ומשהו עמודים האלה..); "מובי דיק" להרמן מלוויל (כמעט שלא צלחתי את הפתיחה המפורסמת: Call me Ismael); ו"הרפתקאות הקלברי-פין" למארק טווין (נו שויין, קצת אינפנטיליזים אמריקאי..).

ואם הקריאה מאתגרת, תובענית או משעממת מידי עבורכם, הנה רשימה קלה יותר: 75 האלבומים שעל כל גבר לשמוע (במקור The 75 Albums Every Man Should Own, אצל האמריקאים תרבות מתקשרת אוטומטית לבעלות):

The Stone Roses של הסטון רוזם (אלבום מצויין, אם כי ההופעה של יאן בראון בארץ, ביולי דאשתקד, אכזבה בהחלט..); Lust for Life של איגי פופ (השיר/אלבום ייצרב לעד כרגע מהסרט "טריינספוטינג", אין מה לעשות - דור הX או לא?!); The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars של דיויד בואי (לפני זמננו, אך עדיין לנדמרק חשוב בבגרות המוזיקלית שלנו); What's Going On, של מרווין גיי (כמעט שלא עברה עליי תקופת סול-פאנק); Paul's Boutique של הביסטי-סויז (פחות התחברתי; Ill Communication ייצרב לעד כ-ה-אלבום של הביסטיז); האלבום הראשון של לד זפלין (והשני, והשלישי, וזהו!); The Bends של רדיוהד (דווקא האלבומים המאוחרים טובים הרבה יותר, אך ללא ספק זוהי נקודת המפנה של רדיוהד); Unplugged של נירוונה (רגע שיא ושפל של להקת הגראנג' הטובה ביותר שיצאה מסיאטל): Rubber Soul של הביטלס (Abbey Road יותר טוב, לטעמי); The Velvet Underground & Nico, Velvet Underground (כמובן!); This Is Hardcore, של פאלפ (טוב, זו באמת הגזמה! Modern Class עדיף בהרבה וHis & Hers הוא ללא כל שמץ של ספק אלבום מופתי הרבה יותר משניהם!); Appetite for Destruction של גאנז נ' רוזס (זכרונות מכיתה ז'); In the Wee Small Hours, של פרנק סינטרה (מחכה להאזנה מלאה לצד אוסף אלבומי הדיכאון של כל הזמנים של הג'וי דיוויז'ן ובילי הולידיי, ו...); Sketches of Spain של מיילס דייויס (וגם Kind of Blue; אגב, מה עם A Love Supreme של ג'ון קולטריין?!); Marquee Moon של Television (אכן, אלבום מעניין); הסימפוניה החמישית של בטהובן והסימפוניה החמישית של גוסטב מאהלר (?!, אם כבר אז התשיעית של בטהובן; הרקוויאם של מוצרט; המיסה של באך.. איזה עורך יומרני דחף את היצירות האל לרשימה הרוקנרולית הזו?! הו! הפרגמטיזם האמריקאי); Johnny Cash at Folsom Prison (הבלוג מעדיף את חמשת האלבומים האחרונים של קאש על כל דבר שהקליט בחייו.. ); Rage Against the Machine של Rage Against the Machine (גם הבלוג נהג לפזז את מילות שירי הלהקה מתישהו בגיל הטיפש-עשרה; זה עבר לו..); Small Change של טום וייטס (כל דבר של וייטס, בעיקר האלבומים הישנים, מומלץ בחום!); Grace של ג'ף בקלי (בקלי קצת אובריידט לדידו של בלוג זה; אם כבר Grace אז אנחנו מעדיפים את Grace/Wastelands [הבלוג שוב מצטט את עצמו..]); Doolittle של הפיקסיז (אכן!); Ten של פרל ג'אם (אולי מספיק כבר עם פרל ג'אם?! להקה של אלבום אחד עם עשרים אלבומי הופעה..)

ולסיום, קוקטייל! או, המשקה היחיד שעל כל גבר לדעת כיצד להכין.

צולע, אבל עדיין בועט

ג'ייסון ליטל מייצג את כל מה שעדיין טוב באמריקה.

אז נכון, יש להם עכשיו נשיא שחור, אך הבלוג הזה רחוק מלהאמין שארה"ב באמת השתנתה.. לאן שלא מסתכלים, נדמה שהקולניות והמסחריות הבוטה פושים בכל ומשחיטים כל מה שמעז להתהדר בייחודיות ובאותנטיות. נשארו מעט מאוד פינות של שפיות ביבשת/מדינה הענקית הזו.

מאז מותו בטרם עת של אליוט סמית (הבלוג מתאושש מן האבידה הנוראית) נשמעו מעט קולות אותנטיים במוזיקה האמריקאית. ליטל, שהספיק להופיע יחד עם סמית אחרי שזה הוציא את אלבומו האחרון Figure 8, הוא לדידו של בלוג צנוע זה השריד האחרון של האינדי-רוק האמריקאי (לא לבלבל עם הגראנג' הצווחני של סיאטל, שנות התשעים של המאה שעברה). יחד עם להקתו, Grandaddy, ליטל שמר שנים רבות על הגחלת העדינה של הרוק האינטימי, האינטיליגנטי, המלאנכולי והאובדני אך בה בעת מלא התקווה. כמו בשירים של סמית, האלבומים של Grandaddy משדרים יראת כבוד אמיתית למוזיקה כאמצעי יחיד לביטוי של כאב ובדידות.

לאורך כל שנות קיומה, הצליחה Grandaddy לשמור בקנאות על האיכות המוזיקלית שלה ולהעניק לקהל מעריציה אלבום אחר אלבום גרנדדיים טיפוסיים. המתכון להצלחה: עקביות, יצירתיות וחוסר פשרנות (מעלות שבסופו של דבר הביאו גם להתפרקותה של הלהקה). על אף שפעלה בשולי סצינת האינדי-רוק בארה"ב, זכתה הלהקה עוד ב2002 לחיבוק הדוב הגדול (השיר "Nature Anthem" אומץ ע"י הונדה וקוקה-קולה במסעות הפרסום שלהם). שנתיים אחרי שפירק את Grandaddy, ליטל (שהפיק את מרבית השירים בJust Like the Fambly Cat, אלבומה האחרון של הלהקה), מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Yours Truly, the Commuter.

כבר בשיר הראשון, שיר הנושא של האלבום, ליטל מצהיר "I may be limping, but I’m coming home”. זהו מעין שיר ניצחון, שיר של התגברות והתחלה מחודשת, אך בו בזמן קולו הרועד של ליטל לא מניח לרושם הראשוני להיוותר.

בסופו שלדבר, האלבום של ליטל הוא חזרה למתכון המנצח של גרנדדי. הקול הרך והבכייני של ליטל כאילו לא השתנה מאז נשמע לראשונה ב1997, אז יצא אלבומה הראשון של גרנדדי, Under the Western Freeway. הרבה השתנה מאז. ג'ייסון כבר איננו אותו Cali' kid שהיה, סקייטבורדיסט מהורהר.

המסע שארך כ14 שנים (גרנדדי הוקמה ב1992) ונדמה כי הגיע לסיום עם Just Like the Fambly Cat נמשך..

What would Don do?

Advertising is based on one thing, happiness.

And you know what happiness is? Happiness is the smell of a new car. It's freedom from fear. It's a billboard on the side of the road that screams reassurance that whatever you are doing is okay. You are okay

*

דקה לפני שMad-Men חוזרת אל מסכי הטלוויזיה שלנו, הנה אודה קצרה לסדרה שמסתמנת כאחת מסדרות הדרמה הטובות ביותר של זמננו.

על אף שהסדרה ממוקמת בתחילת שנות השישים, עידן ציני של פרסום ותיעוש (הטלוויזיה, שהכניסה את הפרסומת אל הבית האמריקאי, היתה זמינה כבר בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, אך היא הופכת לחלק אינטגרלי מחיי המשפחה האמריקאית הממוצעת רק בסוף שנות החמישים); עידן של תרבות המונים, נדמה שהיא כלואה בבועת זמן, במעין לימבו של "חוסר התרחשות" בו הזמן נמתח והדמויות המאכלסות אותו כלואות בו (כך גם הפלאשבקים אל נקודות רחוקות בעבר, בעיקר בחייו של דון, מתארים אירועים מרוחקים, אך חייו בהווה של דון אינם כה שונים משהיו כאשר אירועים אלה התרחשו). זהו עידן של פחד וניכור - ארה"ב עדיין איננה מפוכחת מן המלחמה הקרה (האם היא תהיה אי פעם?) והיא ניצבת בפני עשור של שינויים פוליטיים ותרבותיים מרחיקי לכת: זכות הצבעה לשחורים; רצח קנדי; מלחמת וייטאם ודור הפרחים שקם בעקבותיה.

Mad Men איננה רק ציון בזמן. היא גם מיקום גיאוגראפי: Man's World. בו בזמן שעולם זה מתהווה לנגד עינינו (רוב הדמויות חוות תהליך של צמיחה והתהוות לאורך הסדרה) אנו גם עדים להתפוררותו. זהו עולם בנפילה. נפילת האדם הלבן. (הפתיח של Mad Men: איש עסקים נופל מבניין, מעין מחווה להיצ'קוק [North by Northwest מ1959, וVertigo מ1958]).

חייהן של הדמויות המרכזיות בסדרה מתוארים כטרגדיות מודרניות: כולן מתוארות כ"מטפסים-חברתיים" (Social Climbers) בעולם קפיטליסטי בו עמידה במקום משולה לכישלון, אך ה"עלייה בדרגה" מאוזנת כמעט מיידית ובסימטריה מושלמת עם נפילה: מדון דרייפר, אדם שחי עם זהות שאולה, רדוף ע"י רוחות העבר והשקר, דרך פגי אולסון, שנעה ונדה בין עולמה הישן (בית אימה, בו היא מחביאה תינוק ממזר שנולד לה אחרי ליל אהבים עם פיט [חטא קדמון]; יחסיה עם הכומר הקהליתי והכנסייה)ובין החיים ה"מודרניים", בעיר הגדולה: תפקידה ה"מתקדם" כקופירייטרית; יחסיה עם פיט קמבל (בהקשר זה גם ג'ון הולווי, אחת הדמויות הנשיות ה"עצמאיות" היחידות בסדרה, איננה שונה:היא מתחתנת עם רופא (נישואים אידיאליים) אך נאלצת לחיות עם אדם שמעכב את התפתחותה [הוא לועג לה כשהיא מנסה להתקדם בעבודתה ע"י קריאת תסריטים] ומעדיף יחסי מין אלימים;). כך גם פיט קמבל, שמתקדם במעלה הסולם החברתי לאורך הסדרה, אך מתייסר דווקא מחוסר יכולתו לכתוב; מחוסר יכולת להתבלט; מחוסר יכולת להעמיד צאצאים, ובסופו של דבר מתבשר ע"י פגי שהיא ילדה את בנו.

Mad Men היא סדרה בהתהוות. על אף שנדמה שההתרחשות בה נמתחת כמו מסטיק וכמעט כל מהלך קדימה מלווה בשני צעדים אחורה, דווקא מן הקיבעון הזה נולד המתח המוליד ציפייה ומניע את העלילה קדימה. על אף שלכולם נדמה שהם יודעים מה הולך להיות המהלך הבא של דון דרייפר (או, "מה היה דון דרייפר עושה אילו")... נדמה שאפילו דון עצמו לא יודע מה יהיה הצעד הבא שלו. זה הופך את הצפייה למותחת מעין כמוה, סימן ברור לכך שהבימוי והכתיבה פה לא פחות מגאוניים..

* לתקציר שתי העונות הראשונות בקרו במגזין ניו-יורק.

התסכול האישי, השקר, הבגידות, הכשלונות האישיים והחברתיים מלווים את כל פרקי הסדרה (הטיפול הפסיכולוגי שעוברת בטי דרייפר, אשתו של דון, מצטייר בהקשר זה כניסיון נוסף לטייח, לטאטא את השאריות מתחת לשטיח). כך גם עשן הסיגריות (כמעט כל הדמויות בסדרה מעשנות בקביעות) משמש כמסך של עמימות מאחוריו הן מסתתרות.

לא רק הדמויות בסדרה חוות נפילה, גם מוסד המשפחה: כולם גרושים או בדרך לשם (פיט ואשתו, שרק התחתנו וכבר שסועים בשל חוסר יכולתם להביא ילד לעולם; סל רומנו, הומו בארון, שהתחתן רק כדי להשקיט את המצפון; דון ואשתו שחיים בניכור וריחוק מתמיד; רוג'ר סטרלינג מתגרש מאישתו כדי לחיות עם המזכירה של דון, בת העשרים, ועוד אינספור דוגמאות..)

כל מה שנותר זו נוסטלגיה; נוסטלגיה לעידן של ילדות ותמימות; נוסטלגיה לתקופה שאיננה נתונה בהווה מחניק (על אף שמדובר ב"דרמה היסטורית", עמוסה באביזרים [Props] ובתפאורה תקופתית, Mad Men נטולה מכל פאתוס.) החיפוש אחר השינוי, אחר החופש והאושר ניכרים בכל אחד מפרקי הסדרה (ראויים במיוחד לציון הפרק האחרון של העונה הראשונה, "The Wheel", בו "ממציא" דרייפר את "הקרוסלה" של קודאק, ופרק מספר 11 בעונה השניה, "The Jet Set", בו דרייפר מגלה אלטרנטיבה לעולמו אך לבסוף נרתע מן האפשרות של שינוי) אך הפחד והאדישות מנצחים בכל פעם מחדש (דון דרייפר, בהתנצחות עם חבריה של המאהבת שלו, מידג':

There is no system
The universe is indifferent There is no big lie

מתיו ויינר כתב והפיק את רוב פרקי הסדרה. הוא גם אחראי על התסריט של הסופרנוס. במידה רבה דון דרייפר הוא מעין המשך (או שמא מצב טרומי) של טוני סופרנו, הדון של המאפיה האיטלקית בניו-ג'רזי. כמו סופרנו, האלפא מייל, גם דרייפר הוא סמל לאדם שכל הכוח בידיו, אך הוא מצוי במצב תמידי של היחבאות ופחד שאפילו לטיפול הפסיכולוגי אין יכולת לפתור (בעולמו הגברי של דרייפר, האלכוהול, שנצרך בכמויות נכבדות, מחליף את הטיפול הפסיכולוגי).

אליס איילנד, בית חרושת לייצור אמריקאים

ז'ורז' פרק שב אלינו.

בהתמדה ובעיקשות, הוצאת בבל (שבאמתחתה לא פחות משישה תרגומים של פרק) מוציאה עוד כרך מתוך "יצירת חייו" (מה שהצרפתים מכנים, ביראת קדושה של ממש, כ"Oeuvre") של הסופר הצרפתי הדגול הזה, אולי החשוב שבסופרי צרפת במחצית השנייה של המאה העשרים. זהו הישג לא פשוט, בהתחשב במורכבות שפתו ורעיונותיו של הסופר המופלא הזה שעשוי לעיתים להצטייר כ"נהיר", או "ברור".

הפעם אלו "סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה" (ובצרפתית, "Récits D'Ellis Island, histoires d'errance "). אליס איילנד, "אי הדמעות"; "המקום של היעדר המקום, הלא מקום,השום מקום", בו ביקרו פרק והקולנוען רובר בובר במהלך השנים 1978-9, שנים ספורות לפני מותו של פרק.

חיפוש קצר אחר "סיפורים מאליס איילנד" בגוגל יסווגו במהרה תחת הז'אנר "ספרות שואה", ולא בכדי.

פרק, יתום מאב ואם (אביו מת במהלך מלחמת העולם הראשונה מ"פגז תועה, כיום אחד לאחר חתימת הסכם הפסקת האש"; אימו מתה בדרכה לאוושויץ, אותה "פלאנטה אחרת", כדברי ק.צטניק, מקום שאיננו מקום אלא מחשבה, או חוסר מחשבה) לא חווה את השואה בגוף ראשון, אך אירוע זה הותיר ריק עצום בחייו.

הריק הזה הופך לנוכחות הגדולה ביותר בכתיבתו של פרק. הוא נוכח לאורך כל הרומן השאפתני ביותר שלו, La Disparition, "רומן בלשי המתרחש בעולם שבו אינה קיימת E, האות הצרפתית הנפוצה ביותר". הוא נוכח ביתר שאת, ובאופן ישיר במיוחד ב"סיפורים מאליס איילנד" (זו גם אחת הפעמים הנדירות בה אנו רואים את פרק אומר את הדברים במפורש, במקום ללכת סחור-סחור, לתוות עלילות מורכבות ופתלתלות - "אליס איילנד, אי הדמעות, הוא סוג של אוושויץ; כאן אני נזכר בעובדת היותי יהודי").

[בהקשר זה, ראוי במיוחד לציון ספרו ה"אוטוביוגרפי" של פרק, W או זכרון הילדות, טקסט "עשוי מרסיסים פזורים, מחסכים, משיכחות, מספקות, מהשערות", דוגמא מאלפת ליכולתו הפנומנאלית של פרק ליצור עולם שלם סביב רעיון אחד, ולקשור את העולם הלא יציב הזה לאוטוביוגראפיה שלו-עצמו].

פרק, שבמשך כל חייו בדה לעצמו אוטוביוגראפיה פיקטיבית או Fiction אוטוביוגראפי, חוזר לאליס איילנד, מקום של תקווה ומקום בו נרמסה התקווה, על מנת לנסות ולאתר בו את עברו. הוא נאחז באי המהגרים הזה, בזכרון הקולקטיבי של ה"ניצולים" שחוו על בשרם את המעבר בו; הוא חוקר את אליס איילנד על מנת לאתר בו "ציוני דרך, שורשים או עקבות" אך מוצא בו רק "משהו חסר צורה,על גבול הנאמר; משהו שאוכל לקרוא לו הסגר, או גזירה, או קרע".

אליס איילנד, אי מעבר להגירה בקנה מידה תעשייתי, משמש כמובן רק כבבואה של מקום אחר, של אירוע אחר, ה-אירוע בהא הידיעה, השואה; אירוע (או היעדר אירוע הזה, לדידו של פרק), המורגש לאורך דפי הספר המרגש הזה, או על גבי הצלולואיד של בובר: אנו שומעים את פרק קורא בשמות ה"אבודים", מחפש פרצוף מוכר בפני המהגרים קשי היום שעברו כאן בדרכם מן "העולם הישן" אל "העולם החדש"; מנסה לאתר בפניהם את פניו, את בבואתו שלו בעיניהם.

ב"בית חרושת לייצור אמריקאים" זה, מנסה פרק להפוך את היוצרות ולחזור לאירוע טרומי יותר, לשחזר את זהותו היהודית, זו שאבדה בשואה, זו שנשכחה בנקודת-המעבר ומרכז-המעצר הזה שבין העולם הישן והעולם החדש. במעמד המבדק הגורלי מול פקידי הההגירה, תהליך מהיר של "סלקציה" עוד לפני שזו שוכללה על ידי הנאצים, עומד פרק נבוך אל מול השאלות שנועדו לנפות את "בני החיים", אלו שהתקבלו לחיות באמריקה, מ"בני המוות" (פעמים רבות משמעות החזרה לעולם הישן היתה מוות בטוח):

מה שמך? מאין באת? למה באת לארצות הברית? בן כמה אתה? כמה כסף יש לך? מאיפה הכסף? תראה לי אותו. מי שילם בעד ההפלגה שלך? האם חתמת באירופה על הסכם העסקה כאן? יש לך חברים כאן? יש לך משפחה כאן? מישהו יכול לערוב לך? מה המקצוע שלך? אתה אנרכיסט?

החיים; פרוייקט שנידון לכישלון

 
קולנוע טוב גורם לך לחשוב על המציאות שמסביבך. קולנוע טוב מאוד מנסה לשנות את המציאות שמסביבך. קולנוע מצוין משנה את המציאות שמסביבך.
 
סרטו של צ'ארלי קאופמן, סינקדוכה ניו-יורק (קאופמן כתב וביים), שייך לקטגוריה האחרונה. 

בקולנוע כמו בחיים, על מנת להבין או לשנות את המציאות, צריך קודם כל למפות אותה. לעיתים קרובות הופכת משימה זו לבלתי-אפשרית, מכלה-כל (Life-Consuming), לאירוע נמשך בפני עצמו; והמציאות עצמה, זו שיצאת להבין מלכתחילה, הופכת לשולית, עד שהיא נבלעת בתוך המציאות החדשה, שהיא העתק של זו הראשונה..

גיבור סרטו של קאופמן הוא במאי תיאטרון שיוזם הפקת ענק: הוא בונה עיר, או דגם של העיר, מעין ביבר זכוכית, עולם בזעיר ענפין שמשמש כמודל לאפשרות חדשה למציאות.
 
קאופמן (האחראי בין השאר על תסריטים גאוניים כמו שמש נצחית בראש צלול, אדפטיישן, ולהיות ג'ון מלקוביץ'), יוצר פה עולם בתוך עולם (כשם שהקולנוע הוא מציאות בתוך מציאות, כך סרטו של קאופמן יוצר מציאות בתוך מציאות), מעין חזרה לרעיון של ואגנר על האופרה כאירוע טוטאלי ששואב לתוכו את כל מימדי המציאות ומשפיע עליהם בחזרה בצורה מכרעת.

קאופמן שם בידי גיבור סרטו משימה בלתי אפשרית: קיידן קוטארד (פיליפ סימור הופמן), הוא במאי תיאטרון המחליט לנהל פרוייקט מאסיבי. במחסן ששכר לצורך הפקת תיאטרון גרנדיוזית הוא בונה אט-אט עיר, או תחליף לעיר ניו-יורק, מעין מטרופוליס (הסצנות המשמעותיות של הסרט, כמו סרטו של פריץ לאנג, מתרחשות בשנת 2026) שהופכת לסימולקרה של המציאות; סימולקרה שהופכת בעצמה לתחליף למציאות.
 

העיר שקוטארד בונה היא פרוייקט שאפתני שנדמה כי נידון מראש לכישלון, מעין מודל ענק-מימדים של בית בובות (Doll House) או Ant House שחזיתו חשופה וחיי האנשים החיים בדירות גלויים לעיני הצופה מבחוץ.

***

הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק עסק במשך רוב ימי חייו באיתור ומיפוי כל האלמנטים שמהם חייו היו מורכבים (התנועה הספרותית אליה השתייך במשך רוב שנות הקריירה הספרותית שלו, הOulipo ["אולפנא ליצירה פוטנציאלית" בעברית גבוהה], ניסתה מאז היווסדה בשנת 1960, לעסוק במיפוי המציאות - או לפחות השוליים הנידחים שלה, שהם הרי תחומי גבולותיה - באמצעות משחקים בשפה, שהיא הרי מגדירתה האידיאלית של המציאות [או לפחות כך יאמרו חוקרי המוח וחוקרי האבולוציה של השפה האנושית]).
 
ברומן האחרון שכתב, La Vie Mode d'Emploi, ניסה הסופר לברוא יקומים שמתקשרים זה עם זה בחלל של בית אחד בן עשר קומות ברחוב סימון-קרובלייה בפריז: "התמונה תציג את הבניין הפריזאי שבו חי זה יותר מחמישים וחמש שנה. חזית הבניין תוסר ויהיה אפשר לראות בחתך את כל החדרים הקדמיים, את פיר המעלית, את המדרגות, את דלתות הכניסה לדירות. וכמו בבתי הבובות האלה, שבהם הכול משועתק בזעיר אנפין, המרבדים, התחריטים, שעוני הקיר, מחמי המים - אפשר יהיה למצוא בכל חדר את האנשים שחיו בו בעבר ואת האנשים שעוד חיים בו ואת כל פרטי חייהם, החתולים שלהם, הפרצופים שלהם, הסיפור שלהם..."
 
פרק אינו בודד במשימה. לאורך המאות, סופרים רבים כתבו על האי כאפשרות של מציאות חדשה.
 
מג'ון דון (No man is an island, entire of itself; Every man is a piece of the continent, a part of the main), דרך רובינזון קרוזו של דניאל דפו (האי כאפשרות ריאלית, כמציאות חדשה) ועד לז'ורז' פרק ולמישל וולבאק (האי כמטאפורה, כתשליל מציאות פוסט-מודרנית, בלתי-אפשרית במהותה )- מייצג האי אלטרנטיבה, תמונת-מראה ("אמיתית" או מעוותת) של המציאות.

***

פרוייקט הבנייה שקאופמן שם בידי גיבור סרטו אינו שונה בהרבה מן הפרוייקט המונומנטאלי של פרק או מן הניסיון האוטופי ליצור חברה חדשה, ליצור עולם חדש יש-מאין על אי בודד.
 
בניית העיר, תהליך שקורם עור וגידים לאורך רוב משך הסרט, תופס אט-אט מימדים שקספיריים ("העולם כולו במה וכולנו שחקנים בה") - בו כל אחד הוא השחקן הראשי של חייו, וכל הסובבים אותו הם סטטטיסטים במחזה, כשכל אחד מהם הוא שחקן ראשי במחזה שלו וכולי.. 

כך, ייצוג המציאות והאמת הופכים למשימת חיים, לערכים עליונים הראויים להתמדה והקרבה בשם יצירת מופת כוללת. כמו אצל פרק, קוטארד אינו רק בונה מבנה אידיאלי (מעין עיר אוטופית בה הכל אמור להתנהל לפי תסריט שנכתב מראש) אלא גם שם עצמו כאל, כבמאי-עליון השולט בכלל ההתרחשויות, שם מילים בפי אלפי הניצבים של עירו ושולט בכ"א ואחד ממהלכיהם.
 
הניסיון של קאופמן לתת תשובה כוללנית לבעיה "קטנה" אחת חוזר לאורך כל אחד מסרטיו/תסריטיו (במקרה של "סינקדוכה ניו-יורק"; איך לשלוט היטב בחיים שלך; איך לשלוט במחשבותיו של אדם, ב"להיות ג'ון מלקוביץ'; איך לשלוט בזיכרון, ב"שמש נצחית בראש צלול"; איך לעבד טקסט לסרט ובחזרה למציאות ב"אדפטיישן"). 

בסינקדוכה מוצא ניסיון זה ביטוי במשימה טוטאלית בטבעה, כמעט פאשיסטית במהותה (רי-לוקיישן של אוכלוסיות שלמות ושליטה בתכני חייהם היוו נדבך עיקרי במשנתם של משטרים דיקטטוריים מאז ימי הרומאים).
 
התוצאה הסופית איננה שונה בהרבה מהפקות הענק של לני ריפנשטאל, או ההפקות ההוליוודיות הגרנזיוזיות של שנות השלושים עד שנות החמישים, בכיכובם של אסתר וויליאמס או ג'וני וייסמולר.
הגיבור/במאי צועד בין אלפי סטטיסטים ומבקר את כל אחת ואחת מפעולותיהם.

אלא שקאופמן הוא במאי מפוקח מכדי לתת לפרוייקט זה להתאפשר. לקחי העבר נלמדו פה היטב. פרוייקט הבנייה אט-אט ניטש וכל עולמו של הבמאי קורס תחתיו; הסטטיסטים נעלמים או מוטלים מתים; בני משפחתו אינם מדברים כבר את שפתו, הכישלון נראה טואטלי ובלתי ניתן לריפוי.

זהו סרט יומרני במיוחד, יצירת מופת ענקית מימדים שנעה סביב עצמה יותר משהיא מבקשת להשתייך לעולם הזה, עד שהיא בוראת לה מציאות שנייה והופכת בתורה לעולם בפני עצמו.

על אף האתגר שהיא קוראת על הצופה; לצפות בה, להבינה ולקבלה; ואולי בשל הכורח הזה - מדובר בצפיית חובה.

15/09/2008 Or the day World Economy finally caught up with us, too

אמריקה נפלה פעמיים בעשור האחרון.
בפעם הראשונה זה היה מידי זרים; בפעם השניה מידי עצמה.
בשני המקרים זה קרה בספטמבר.

ב15 בספטמבר 2009 התעוררתי בקומה השלושים ושלוש של מלון הסוויטות The Hotel, השוכן בשכנות למלון המנדליי-בייי שבלאס-וגאס.

נסענו לארה"ב כדי לחגוג את יום הולדתה ה29 של לימור, וכן את יום נישואינו הראשון, שחל גם הוא בתחילת חודש ספטמבר.

בחוץ זרחה השמש בגאון והאור היה בהיר מנשוא. עמדתי מול החלון וצפיתי מן הקומה השלושים ושלוש של מלון הסוויטות על שובל המכוניות שנהרו מן הפרברים של וגאס חתיכות לגו במשחק של ילדים אל עבר הסטריפ שוקק החיים.

אח"כ התיישבתי על הספה שבסלון וכתבתי ביומן המסע שניהלתי בקפידה למעלה משבוע, מאז נחתנו בניו-יורק (מחברת שפילחתי מסניף סטארבקס המקומי, על השדרה השלישית, בצעד אנטי-גלובליסטי מובהק), שעה שלימור ינה שנת ישרים בחדר הסמוך על אחת ממיטות הQueen Size שעיטרו את חדרנו.

בליל אמש הלכנו לישון רק אחרי השעה אחת בבוקר, אחרי למעלה מעשרים שעות ערות (התעוררנו ב14/09 בשש בבוקר כדי לתפוס את הטיסה ללאס-וגאס שארכה כשש שעות. בלאס-וגאס מקדים השעון המקומי את ניו-יורק בשלוש שעות. בקיצור מיני ג'ט-לג בתוך מאסיב ג'ט-לג - בעקבות הטיסה מישראל לניו-יורק, ממנה טרם התאוששנו)שבמהלכן הספקנו (אחרי שנחתנו בוגאס והמתנו להסעה למלון) לאכול בראנץ' בMandalay המפואר, להחליף לבגדי-ים ולתפוס קצת שמש וגלים בבריכת הגלים של המלון; לשתות איזו בירה (שהגיעה באריזת אלומיניום ואמורה להיות יותר אקו-פרנדלי מן הזכוכית הבלתי-מתכלה), לתפוס תנומה על אחת המיטות הענקיות שבחדרנו, להתעורר, להתלבש ולצעוד את הסטריפ העצום של וגאס, ולקנח את היום בארוחה דלה בסושי-בר אופנתי במלון הבלאג'יו (שני קוקטיילים אקזוטיים וכמה סושי רולז) במחיר שערורייתי של $100, כולל שירות.

בסוף היום צעדנו חזרה אל חדרנו יחד עם ים האנשים, טרוטי עיניים, מביטים בהשתוממות בקבוצות המיני-פורטוריקנים ושאר החיות הדרום-אמריקאיות שחילקו פליירים וכרטיסי ביקור ליצאניות ונערות ליווי ישר לחדר המלון, שירות דיסקראטי מובטח.

אני לא זוכר איפה נתקלתי תחילה בחדשות.

מתקבל על הדעת שזה היה במבדורת החדשות מוקדם בבוקר, אך משום מה זכורה לי הבשורה כתובה על גבי דף העיתון, שחור על גבי לבן.

החדשות: האחים לימן פושטים את הרגל ומבקשים תמיכה מממשלת ארה"ב (לימים תוכנית הBail Out של בן ברננקה וג'ורג' בוש); מריל לינץ', גולדמן-סאקס ומורגן סטנלי, וענקית הביטוח AIG, כולן בדרך למטה.

נדמה שכל השוק האמריקאי, ואיתו זה העולמי, בסכנת קריסה.

החלה המפולת הגדולה.

אני דאגתי בעיקר לסכום הכסף שלנו שהיה עדיין מושקע בבורסה הישראלית, במנייה של טבע, חברת התרופות הבינלאומית, ספקולציה קפריזית.

למרות הבנתי הדלה בכלכלה עולמית, ובמניות בפרט, הבנתי שהמרחק מארה"ב לישראל, ומחברות ביטוח והשקעות לפרמסוטיקה ייעשה קצר מאוד תוך זמן קצר מאוד.

נדמה היה כי השמיים יורדים על אמריקה, יבשת הענק הלבנה והעשירה.

בחוץ, ברחבת בריכת הגלים, על חול החוף המלאכותי, עם שתי כוסות קפוצ'ינו מדיום מסניף סטארבקס מאולתר שנמצא בקומת הקרקע אדירת המימדים של המלון, הכול היה נראה הרבה יותר בהיר.

עשרות אמריקאים צעירים, זוגות בHoney Moon ושאר נהנתנים שזופים בבגדי ים ממותגים, הספיקו כבר לשתות את הבירה הראשונה שלהם (השעה היתה עדיין 10 וחצי בבוקר) התאגדו בספונטניות לכדי חבורות מאולתרות ודיברו בקולי קולות זה עם זה, ולחילופין התפזרו כדי לרענן את מלאי המשקאות או לרחוץ בבריכה הקרירה.

העיתונים שהונחו על מפתן חדרנו והחדשות בהן צפינו כל הבוקר נמהלו ונעלמו בקפוצ'ינו של הבוקר העצומות (מדיום באמריקאית זה extra large בעברית) שפינו עד מהר את מקומן למנות ההמבורגר שזללנו במסעדת החוף של המלון, או לבירות שלגמנו אח"כ או לקוקטיילים (Shark Attack חמצמץ לי; מרגריטה בקרח ללימור).

לקראת הצהריים התיישבו לידנו, על מיטות השיזוף הסמוכות לשפת הבריכה, זוג אמריקאיים צעירים, בוגרי קולג' טריים, שהתחתנו לפני כמה ימים ועשו את דרכם מוויסקונסין לוגאס כדי לחגוג את ירח-הדבש שלהם.

הם היו לבנים, יפים ועשירים. החומר האמריקאי המשובח ממנו קורצו דורות של פקידים גבוהים בחברות ביטוח ואשראי, כלכלנים זוטרים או בכירים בחברות השקעות, אנליסטים ובנקאים (הוא) וסוכנות נדל"ן ממולחות, מנהלות רשתות חנויות וCharity Funds (היא), או סתם מנהלות משק-בית מוצלחות, כלומר יעילות מאוד לכלכלה האמריקאית הפורחת בזכות הCash flow הבלתי נפסק של קניינים אימפולסיביים שלא יהססו לשלם עשר דולר עבור כוס ג'ק דניאלס כפולה כדי להקהות קצת את שעות החופשה שלהם.

האם מימשו את ההבטחה הכה ברורה שהייתה גלומה בהם?

או שמא נהדפו על-ידי הצונאמי הכלכלי שסחף את כל מי שעמד בדרכו בחודשים שעברו מאז.

חבל שלא שאלנו לשמם.

היינו יכולים לחפש אותם בFacebook.

קצת אוריינטעליה, נייבעך

Youssef Nabil

THE END

I See Dead People

אומרים שרופאי שיניים, במיוחד ממין זכר, נתונים בסכנה גבוהה יותר להתאבדות.

אדם סנדלר בתפקיד צ'רלי פיינמן (לא לבלבל עם צ'רלי קאופמן) בשמור עליי (תסריט: דייויד גוף, שאחראי בין השאר גם על המוות נאה לה) וריקי ג'רוייס בתפקיד ברטראם פינקוס (Ghost Town) הם שני רופאי שיניים ניו-יורקריים פוסט-טראומטיים (9/11 אצל סנדלר; ניתוח להסרת טחורים לא מוצלח אצל ג'רוייס) המתמודדים עם אובדן (פיינמן עם מות אשתו וילדיו על אחד המטוסים שנחטפו והתרסקו; פינקוס עם בדידות וריחוק - במקור, אמור היה Reign Over Me להיקרא Empty City).

בעוד "שמור עליי" מציג עולם פוסט-טראומטי בו כל הדמויות הסובבות את גיבורי הסרט מעורערות במקצת (ולעומתן נראה הגיבור עצמו פחות מעורער מכפי היה ניתן לצפות, מעין קומיק-ריליף בפני עצמו), נדרש גם גיבור Ghost Town לשמר את האיזון העדין בין החיים והמוות, ולגשר בין תיאה לאוני, שבעלה מת בתאונה מגוחכת וגרג קינר, בתפקיד הבעל הבוגד המקבל מנה אחת אפים ארצה).

אל דאגה, באף אחד מן הסרטים אין כל סכנה להתאבדות. בשני הסרטים הללו, קומדיות במסווה דרמה-מורבידית, מקיפים המתים את החיים-מתים ומשבשים את מהלך חייהם על מנת להחזירם אל מעגל החיים. כדי לשמור על האיזון, החיים נדרשים דווקא להיענות להצעה זו ולצאת עימם בוואלס מסחרר שבסופו חבוי קטארזיס קטן ולא מחייב (כשהפסיכיאטרית שלך זו ליב טיילר, ההארה אף פעם לא רחוקה..)

רפובליקת בננות

יוצרים גדולים באמת מתאבדים, או נרצחים.

כך פייר פאולו פאזוליני, ג'יאני ורסצ'ה ופרימו לוי (אם להזכיר אמנים איטלקיים מתים בלבד).

בכל מקרה, אף אחד לא הולך להניח להם לחיות את מותם בשקט.

34 שנים אחרי שנרצח, שוב מעלים את פייר פאולו פזוליני מהקבר.

פזוליני, "נער החיים" הנצחי, או לחילופין "רועה הזונות, הערס והסרסור", שהביא לעולם קולנוע ושירה הדרים בכפיפה אחת, התמודד בספריו וסרטיו עם תמורותיה הפוליטיות והתרבותיות של איטליה במחציאת הראשונה של המאה העשרים. לא אחת הוא הואשם ב"פורנוגרפיה", וב"פרוורסיה"; ולא אחת משום שהיה הומוסקסואל מוצהר ולא בחל ביחסים "לא תקינים" עם נערים שהיו צעירים עשרות שנים ממנו.

לאיטלקים מסורת תרבותית ארוכת שנים של ביקורת עצמית (שלעיתים קרובות מוצאת את דרכה ממעל לדפי העיתון הישר אל מסך הכסף או אל דפי הרומן; קראו את היומנים של אנטוניו גרמשי, צפו בסרטים של רוברטו רוסליני, של נני מורטי, ואפילו בסרטיו הראשונים של רוברטו בניני). במודעות הקולקטיבית המשותפת שלנו, לעומת זאת, נתפשת ארץ המגף לעיתים קרובות דווקא כרפובליקת בננות... כשפאזוליני נרצח, היו רבים שהציעו לערוך לו לוויה פומבית, דומה לזאת לה זכה סארטר כשמת, בשנת 1980.

אצלנו, לעומת זאת, זוכים גיבורי תרבות כדוד אבידן וחזי לסקלי להכרה-בקושי עשרים שנים אחרי מותם, בעוד גיבורים אחרים, חדשים יותר, זוכים לכותרות בממדים של ישו ולמעקב פסוודו-דקומנטרי רציף מצד התקשורת הלהוטה..

All Apologies

למערב אובססיה בלתי מוסברת עם החרטה.

שש שנים אחרי שהוא התפוצץ למיליון חתיכות קטנות, ג'יימס פריי כבר לא מתנצל בפני כולם.

היוצרות התהפכו וכולם מתחילים להתנצל בפניו:

ראשונה בתור, אופרה ווינפרי, הקוסמת מארץ עוץ, או המכשפה מהמערב, שבמחי יד הורסת ובונה קריירות ספרותיות ואחרות. עכשיו, כאמור, היא מתקשרת להתנצל, או לפחות מבקשת מהמזכירה שלה לעשות את זה בשמה.

מאהוד ברק (ברח) שהתנצל בפני יוצאי עדות המזרח עוד ב97 (ולאחרונה גם על הפגיעה במתחם אונר"א בעזה, בזמן מבצע "עופרת יצוקה"), דרך קלינטון שהתנצל על הפרשייה המינית המצערת ההיא (I did not have sexual relations with that woman!) ועד לטום קרוז שהתנצל על הסצנה ההיא שעשה אצל אופרה - נדמה שכולם עסוקים כל הזמן בלהתנצל.

עוד לפני העידן האינטרנטי, ענקיות כרטיסי ברכה כמו וולמארט שיכללו ומיסדו את עולמה המוגבל של ההתנצלות.

נדמה שעידן התקשורת המתקדם בו אנו חיים הביא את התופעה לשיאים חדשים (כבר לא צריך לצעוד כל הדרך אל סניף ה7-Eleven המקומי, לעמוד דקות ארוכות מול מעמד כרטיסי הברכה, לחזור הביתה ולחשוב שעות מה כדאי לכתוב... היום אפשר לעלות אונליין, לשלוח הודעה פומבית [דרך הפייסבוק, הטוויטר, המ-שמו] ולזכות בגאולה מיידית (Instant Karma מישהו?)

ברוח זו, הבלוג שלפניכם מבקש לנצל את ההזדמנות הזו, ולהתנצל, על הזמן שביליתם מולו, על הרגשות המעורבים שהוא עלול להעלות בלבבכם, על הכול מהכול...

ולסיום ציטוט, אופטימי דווקא:

I regard apologizing as the most magical, healing, restorative gesture human beings can make

Marshall Goldsmith